Comodo SSL

FAQ's

  • אמצעי טיפול בחולה

    אין טיפול ספציפי באדמת למעט תמיכה והקלה על התסמינים.

  • אמצעי טיפול בחולה

    הטיפול העיקרי בחולה הינו טיפול תומך לשם הקלה בגרד הנגרם כתוצאה מהשלפוחיות. שימוש בתכשירים נוגדני היסטמינים כגון פניסטיל או שמנים אתרים מחטאים כגון לבנדר, מקלים על הגרד.
    במקרה של סיבוכים, נעשה שימוש בתרופה אנטי ויראלית. תרופה זו אינה מומלצת לשימוש גורף במחלה עקב תופעות לוואי רבות הנלוות ללקיחתה20.

  • אמצעי טיפול בחולה

    אין טיפול המכוון לנגיף. הטיפול הינו טיפול תומך לחולה1.

  • אמצעי טיפול בחולה

    מתן אנטיביוטיקה אליה רגיש החיידק1.

  • אמצעי טיפול בחולה

    מתן נוגד הרעלן הנו הטיפול המקובל בחולי דיפתריה (את הנסיוב מפיקים באמצעות לקיחת דם, והפרדת הנוגדנים, מסוסים שהודבקו ברעלן ופיתחו נוגדנים). השימוש בו לא ינטרל רעלן אשר כבר נמצא ברקמות, אך ינטרל רעלנים משוחררים וימנע את התדרדרות המחלה. יש לבצע מבחני רגישות לחולה לפני מתן טיפול זה. יש לתת טיפול משולב של אנטיביוטיקה (אריתרומיצין/פניצילין) יחד עם נוגד הרעלן. על אותו חולה להיות בבידוד, על מנת למנוע הדבקה. ציוד נשימתי תומך ניתן בעת הצורך. המחלה לרוב אינה מדבקת כ- 48 שעות לאחר תחילת מתן האנטיביוטיקה1.

  • אמצעי טיפול בחולה

    אין טיפול ספציפי בחזרת למעט תמיכה והקלה על התסמינים. מומלץ לאכול מאכלים רכים על מנת להקל על הבליעה ולהימנע ממאכלים בעלי חומציות גבוהה.

    המחקר מצביע על ויטמין A וחומצות רטינואידיות (מצויות במאכלים המכילים קרוטן) כמאטות את תהליך התרבות הנגיף ובכך מסייעות כטיפול במחלה4.

  • האם העמותה קשורה עם גורם רפואי, טיפולי או כלכלי כלשהו? האם העמותה מאמינה בשיטות טיפול מסוימות כאלטרנטיבה לחיסונים?

    לא. העמותה למתן מידע על חיסונים הינה גוף עצמאי לחלוטין, איננה תלויה באף גורם מקצועי או כלכלי, אינה ממליצה על אפשרויות טיפול או על חלופות לחיסונים. כל פעילות העמותה מבוססת על מתנדבים.

  • אם ברצוני שלא להתחסן לפי התכנית המומלצת – מה עלי לעשות?

    לא להתחסן לפי התכנית המומלצת.

    התכנית, כשמה כן היא, מומלצת. בישראל אין חוק המחייב אדם להתחסן בניגוד לרצונו, (למעט החלטות מיוחדות במקרים קיצוניים), כל שעליך לעשות באם החלטת שלא להתחסן בחיסון מסוים, או במועד מסוים, זה לא לגשת לקבלת החיסון במועדו או לחתום על מסמכים בהם אתה מורה לבית הספר שלא לחסן או לצה"ל שאינך מעוניין להתחסן.

    מאחר ומגיעים אלינו דיווחים רבים על חיסון נגד הפטיטיס B מיד לאחר הלידה בניגוד לרצון ההורים, אנו ממליצים להורים שבחרו שלא לחסן את תינוקם להבטיח נוכחות של אחד ההורים ליד התינוק במהלך השהות בבית החולים לאחר הלידה, ובמיוחד בשעות הראשונות שלאחר הלידה, או לבחור באפשרות של ביות-מלא, בו התינוק משוכן בצד אימו במשך השהות בבית החולים.

  • חיסונים מיגרו את המגפות הקטלניות של המאות ה 18 וה 19. בזכות החיסונים אנו לא רואים מגפות קטלניות כאלו יותר. האם לא כדאי בכל זאת להתחסן לפי התכנית המומלצת?

    אנו מציעים לכל אדם הניגש לבחון את נושא החיסונים לראשונה, להתחיל דווקא בשאלה זו. אין מיתוס פשוט יותר להפרכה מאשר הטענה שהחיסונים אחראיים למיגור המחלות הזיהומיות הקטלניות של המאות ה 18 וה 19. זאת ועוד, טענה זו משלימה את טענת משרד הבריאות שנדרשת "חסינות העדר" על מנת למנוע ממגפות קטלניות אלו להופיע. היכרות עם הנתונים השוללים טענה זו הינה חשובה ביותר על מנת לבסס ביטחון לקראת קבלת החלטות מושכלות באשר לחיסונים.

    התרשים הבא מראה תופעה שחוזרת על עצמה פעם אחר פעם, בכל מקום בעולם בו תועדו ארועי התמותה מהמחלות בהיסטוריה: במועד בו החלו לחסן את האוכלוסייה כנגד המחלה, שיעור התמותה ממנה היה בשפל חסר תקדים. שיעור התמותה מחצבת, למשל, ירד בכ 96% לפני תחילת החיסונים נגד חצבת.

    US Mortality Rates HE

    התרשים מראה לנו תופעה חשובה נוספת: מחלת השנית (סקרלטינה), דעכה באופן הדרגתי במקביל לשאר המחלות הזיהומיות, מבלי שפותח כנגדה חיסון מעולם. גם טיפוס המעיים, מחלה קטלנית שהרגה כשליש מילדי אירופה, דעכה מבלי שפותח חיסון כנגדה. גם אם נלך חמש מאות שנה לאחור, זמן רב לפני שבכלל חשבו על חיסונים, מחלת הדבר הקטלנית דעכה ואיננה קטלנית עוד. ישנן דוגמאות רבות נוספות. הנתונים הללו כל כך עקביים וכל כך נחרצים, עד שהמסקנה המתבקשת תועדה לבסוף ע"י החוקרים עצמם:

    ירידה קבועה במחלות זיהומיות נרשמה ברוב המדינות המתפתחות ללא קשר לשיעור החיסונים שניתנו...המחלות הזיהומיות נעלמו כתוצאה מ [שיפור ב] סניטציה, אספקת מים ציבוריים משופרת, היגיינה אישית משופרת ועליה בצריכת פירות וירקות. בנוסף, מחלות עבורן לא היה חיסון מעולם ירדו אף הן באופן דרמתי.

    משנת 1850 ועד שנת 1940 המחלות ירדו בשיעור של 90% והגיעו לשפל של כל הזמנים במועד בו החלו להופיע החיסונים 1 [ההדגשה שלנו]

    עד היום, לא הוצגו בפנינו נתונים מהימנים הסותרים נתונים אלה.



    1. World Health Statistics Annual 1973 – 1976, Volume 2

  • האם פיצול חיסונים משולבים לחיסונים נפרדים פחות מסוכן?

    בפיצול חיסונים, הכוונה להפרדת חיסונים בהם משולבות מספר מחלות (כמו החיסון נגד דיפתריה-טטנוס-שעלת, או החיסון נגד חזרת-חצבת-אדמת-אבעבועות רוח) בזריקה אחת לחיסונים נפרדים לכל מחלה ומחלה.

    קשה לקבוע מה טוב יותר. מצד אחד, פיצול החיסונים המשולבים לחיסונים נפרדים מאפשר גמישות במועדי מתן החיסונים הבודדים וכן וויתור על חלק מהם, כמו גם הימנעות ממצב בו גוף הילד נדרש להתמודד בו זמנית עם התקפה משולבת של כמה מחלות בו זמנית, אירוע שכנראה לא היה נדרש להתמודד איתו במהלך חייו אלמלא החיסון. מצד שני, בכל חיסון נפרד ישנם חומרי שימור ואדג'ובנטים משל עצמו, כך שהמינון הכולל של חומרים אלה בחיסונים מפוצלים יהיה גבוה יותר לעומת חיסון אחד בו משולבות כמה מחלות, וגם, פחות זריקות לתינוק מקלות את החוויה העגומה שהוא נאלץ לעבור.

    שאלה נוספת מתייחסת להפרדת חיסונים הניתנים במספר זריקות אך באותו מועד לפי התכנית המומלצת, כמו שלושת הזריקות הניתנות בגיל שנה: חיסון ה MMRV, החיסון המחומש וחיסון הזיהומים הפנוימוקוקים.

    במחקר רטרוספקטיבי אשר בוצע בשנת 2009 בתינוקות בני שנה אשר קיבלו את חיסוני גיל שנה יחד (MMR ומחומש) לעומת קבלת החיסונים בנפרד בביקורים שונים, נמצא כי אחוז תופעות הלוואי המדווחות ע"י הורי הילדים בקבוצה שקיבלה את 2 החיסונים יחד, היה גבוה יותר (57%) בהשוואה לאחוז תופעות הלוואי המדווחות ע"י ההורים בקבוצה שקיבלה את החיסונים בשני ביקורים נפרדים (38%). החוקרים מציינים כי המחקר אינו מתיישב עם ההמלצות למתן החיסונים באותו הביקור וכי יש לשקול מחדש את ההמלצות בעקבות כך1.

     

    1. Shneyer E1, Strulov A, Rosenfeld Y., Reduced rate of side effects associated with separate administration of MMR and DTaP-Hib-IPV vaccinations, Isr Med Assoc J. 2009 Dec;11(12):735-8

  • יעילות החיסון

    פוליו למעשה אינו קיים בארה"ב כיום. יחד עם זאת, על פי ד"ר רוברט מנדלסון (Robert Mendelsohn), חוקר רפואה ורופא ילדים, אין כל עדות מדעית אמינה לפיה החיסון גרם לפוליו להיעלם 50. בין 1923-1950, לפני שנכנס לשימוש החיסון המומת של סאלק, שיעורי המוות מפוליו בארה"ב ובאנגליה פחתו כבר מעצמם ב- 47% ו- 55% בהתאמה (גרף 4) 51. נתונים סטטיסטיים מראים ירידה דומה גם בארצות אירופאיות אחרות 51. וכאשר החיסון הפך לזמין, מדינות אירופאיות רבות פקפקו ביעילותו וסירבו לחסן בשיטתיות את אזרחיהן. עדיין, מגפות הפוליו נעלמו גם מארצות אלו 50.

    Polio_Miller_Chart4

    בין השנים 1923-1953, לפני שנכנס לשימוש חיסון הנגיף-המומת של סאלק, פחת שיעור התמותה מפוליו בארה"ב ואנגליה מעצמו ב- 47% ו- 55% בהתאמה. מקור: סטטיסטיקה על שיעורי תמותה בינלאומיים (1981) מאת מייקל אלדרסון.

    הסטנדרטים להגדרת הפוליו השתנו כאשר נכנס החיסון לשימוש. ההגדרה החדשה של מגיפת פוליו הצריכה דיווח על מספר גדול יותר של מקרים. גם שיתוק הפוליו הוגדר מחדש, מה שהפך את האבחנה לקשה יותר, ולכן הקשה גם על חישוב כמות המקרים. לפני כניסת החיסון היה על חולים להראות סימני שיתוק במשך 24 שעות. אישור מעבדתי ובדיקות לקביעת שרידי שיתוק לא נדרשו. ההגדרה החדשה חייבה את החולה להציג סימפטומים של שיתוק במשך 60 ימים לפחות, ושרידי שיתוק היו חייבים להופיע פעמיים במהלך המחלה. כמו כן, לאחר כניסת החיסון, מקרים של דלקת קרום המוח הלא בקטריאלית (מחלה מידבקת, שפעמים רבות קשה להבחין בינה לבין פוליו) ונגיף קוקסקי דווחו יותר כמחלות נפרדות מהפוליו. מקרים כאלה דווחו כפוליו לפני כניסת החיסון. מכיוון שכך, הדיווחים על יעילות החיסון היו מוטים (טבלה 1 ואיור 5) 52,53.

    חודשים נדגמים

    מספר מקרי פוליו מדווחים

    מספר מקרי דלקת קרום המוח
    א-ספטית מדווחים

    טבלה 1 - פוליו או דלקת קרום המוח א-ספטית?
    יולי 1955 (לפני כניסת ההגדרות החדשות לפוליו) 273 50
    יולי 1961 (אחרי כניסת ההגדרות החדשות לפוליו) 65 161
    ספטמבר 1966 (אחרי כניסת ההגדרות החדשות לפוליו) 5 256
    יותר מקרים של פוליו דווחו כדלקת קרום המוח א-ספטית לאחר כניסת החיסון, וגרמו להטיה בשיעורי יעילות החיסון. מקור: אינדקס הבריאות של מחוז לוס אנג'לס: תחלואה ותמותה, מחלות הניתנות לדיווח.

    Polio_Miller_Chart5

    מקור: דיוני הקונגרס, מאי 1962; ודוחות תחלואה לאומיים שנלקחו מדוחות מעקב בריאות הציבור האמריקאיים.

    העובדה שנעשה שימוש בטקטיקות מפוקפקות לפברוק שיעור היעילות אושרה על ידי ד"ר ברנרד גרינברג (Bernard Greenberg), יושב ראש הוועדה להערכה וסטנדרטיזציה של האגודה האמריקאית לבריאות הציבור בשנות החמישים של המאה הקודמת. עדות המומחה שלו שימשה כהוכחה בזמן דיוני הקונגרס ב- 1962. הוא זקף את ה"ירידה" במקרי הפוליו לא לחיסון, אלא לאופן בו רופאים נדרשו לדווח על מקרים: "לפני 1954, כל רופא שדיווח על שיתוק פוליו עשה שירות לחולה שלו בכך שעזר לו לסבסד את עלות האשפוז בבית החולים... שתי בדיקות בהפרש של לפחות 24 שעות היו כל אשר נדרש... ב- 1955 השתנו הקריטריונים... שיתוק שיורי נקבע 10-20 ימים לאחר תחילת המחלה ולאחר מכן שוב 50-70 ימים מההתחלה... שינוי זה בהגדרה משמעותו היא כי ב- 1955 התחלנו לדווח על מחלה חדשה... יתרה מכך, המשיכו לזקק את תהליכי האבחון. וירוס קוקסקי ודלקת קרום המוח הא-ספטית הופרדו מאבחנת הפוליו... כך, פשוט על ידי שינוי בקריטריונים הדיאגנוסטיים, מספר מקרי השיתוק נדון לרדת..." 52:96,97.

  • תיאור התפתחות החיסון

    חיסון נגד HiB אושר לשימוש לראשונה בארה"ב בשנת 1985. החיסון, שיוצר כ pure polisacharide, לא היה יעיל עד גיל 18 חודשים כלל ויעילותו מעל גיל זה מוערכת בין 88% ל (מינוס) 69% (יעילות שלילית משמעותה סיכון מוגבר להדבקה לאלו שקיבלו את החיסון). כמו כן, מנות דחף מחיסון זה לא תרמו ליצירת נוגדנים. השימוש בחיסון זה הופסק בשנת 1988.

    חיסון יעיל יותר, מצומד, המיוצר כ polisacharide conjugate, אושר לשימוש בארה"ב בדצמבר 1987. בשיטה זו קושרים כימית בין אנטיגן רב-סוכרי לחלבון "נשא" אפקטיבי יותר. חיסון זה תרם יותר ליצור נוגדנים גם בזריקות דחף1.

  • תיאור התפתחות החיסון

    חיסון ראשון נגד דלקת כבד נגיפית מסוג B אושר ונכנס לשימוש בארה"ב החל משנת 1981. החיסון הכיל נגיפים חיים (מוחלשים) שנלקחו מדם של אדם נגוע, ולכן נשא סיכון להעברת המחלה. השימוש בחיסון זה הופסק בשנת 1992. שני חיסונים חדשים, אשר יוצרו בטכניקה של החדרת גן חלבון הנגיף לתאי שמרים (ולא הכילו נגיפים חיים של הנגיף), אושרו לשימוש בשנים 1986 ו 1989 בהתאמה1.

  • תיאור התפתחות החיסון

    חיסון ראשון נגד טטנוס פותח בשנת 1924 וניתן לחיילים במהלך מלה"ע השנייה.

    כיום החיסון ניתן בתרכיב נפרד (TT) ובשילובים שונים: עם דיפתריה לילדים (DT); עם דיפתריה למבוגרים (Td); עם דיפתריה ושעלת (DTaP לילדים, Tdap למבוגרים); עם דיפתריה, שעלת, פוליו וצהבת נגיפית מסוג B (Pediarix: DTaP-HepB-IPV); עם דיפתריה, שעלת, פוליו והמופילוס איפלואנזה B (Pentacel: DTaP-IPV/HiB). התרכיבים למבוגרים ניתנים מגיל 7 ומעלה1.

  • תיאור התפתחות החיסון

    חיסון נגד מחלת החצבת אושר לשימוש לראשונה בארה"ב בשנת 1963. בשנה זו אושרו לשיווק שני חיסונים בארה"ב: חי מוחלש ומומת. כשל החיסון המומת הביא להפסקת השימוש בו בשנת 1967. החיסון החי מוחלש רשם שיעור גבוה של תופעות לוואי (חום ופריחה בעור) והשימוש בו הופסק בשנת 1975. בשנת 1965 הוכנס חיסון חי מוחלש נוסף לשימוש, אך גם השימוש בחיסון זה הופסק. בשנת 1968 אושר חיסון חי מוחלש נוסף לשימוש, מוחלש יותר מקודמיו, ובעל שיעור תופעות לוואי נמוך יותר1.

    בשנת 1971 החל השימוש בחיסון המשולב MMR (חצבת-חזרת-אדמת) ובשנת 1989 נוספה לתכנית החיסונים מנה שנייה של חיסון זה. בארה"ב ובישראל לא מציעים חיסון חצבת נפרד, אלא את חיסון ה MMR או את חיסון ה MMRV (הכולל גם את מרכיב האבעבועות רוח) הניתן כחלק משגרת החיסונים היום בשתי מנות. חיסון ה MMRV מאושר לשימוש בין גיל שנה לגיל 12 שנים. בארה"ב ממליץ המרכז לבקרת מחלות ומניעתן שמנת החיסון הראשונה (בגיל שנה), כל עוד ניתנת לפני גיל ארבע, תינתן באמצעות חיסון ה MMR בנפרד מחיסון האבעבועות רוח (אותו ניתן לתת כחיסון נפרד)1.

    למרות כשלון החיסונים הראשונים נגד חצבת בשנות השישים, רשויות הבריאות בארה"ב היו אופטימיים במיוחד כאשר פרסמו הודעה לחיסול וירוס החצבת בתוך שנה אחת בלבד 2 : "שימוש אפקטיבי בחיסונים אלה במהלך החורף והאביב הקרובים יבטיח מיגור וירוס החצבת מארה"ב בשנת 1967". אחד ממחברי הודעה זו, אמר לטיים מגאזין כבר בשנת 1966: "כאשר לפחות שני שליש מהילדים בכל קהילה מחוסנים, אם בשל מחלה או קבלת החיסון, וירוס החצבת פשוט ימות". הכתב דיווח לקוראים כי "ממשלת ארה"ב הצהירה על נחישותה למגר את החצבת מארה"ב בשנת 1967"8. היום, אנו יודעים כי אין הדבר נכון כלל וכלל.

  • תיאור התפתחות החיסון

    חיסון נגד מחלת השעלת אושר לשימוש לראשונה בארה"ב, בשנות השלושים של המאה ה 20. החיסון, מיוצר בשיטה של ניטרול תאי החיידק באמצעות פורמלין וכולל תערובת של חיידקי שעלת מומתים (whole-cell pertussis). החיסון רשם יעילות קלינית של 70%-90% לאחר ארבע מנות חיסון, אך יעילותו פגה לאחר 5-10 שנים. חיסון זה רשם את מספר תופעות הלוואי הגדול ביותר בהיסטוריה המודרנית של החיסונים – כמחצית מהמתחסנים סבלו תופעות לוואי שונות, והשימוש בו הופסק בשנות הארבעים בארה"ב, לאחר פיתוחו של חיסון מסוג אחר נגד שעלת. חיסון ישן זה (DTP) משמש היום בעיקר תכניות חיסונים במדינות מתפתחות בעולם השלישי1.

    חיסוני השעלת החדשים, מיוצרים בשיטה של נטרול חלקי תאי החיידק ומכילים תערובת של מספר אנטיגנים מבודדים של חיידקי השעלת (acellular pertussis). על בסיס שיטה זו פותחו חיסונים שונים לקבוצות גיל שונות. חיסון השעלת ניתן לרוב בזריקה אחת של חיסון משולב המכיל אנטיגנים לפחות לשתי מחלות נוספות: דיפתריה וטטנוס. החיסון לילדים (DTaP) ניתן כחלק מתכנית החיסונים המומלצת לילדים עד גיל 7. חיסון למבוגרים (Tdap) אושר לראשונה לשימוש בשנת 2005. מינון רעלני הדיפתריה נמוך יותר בחיסון למבוגרים1.

    החיסון החדש מפגין הרבה פחות תופעות לוואי בהשוואה לחיסון הישן, אך יעילותו נחשבת לנמוכה יותר1.

  • תיאור התפתחות החיסון

    שתי חברות (Merck ו-GSK) התחרו על זכות הראשונים להוציא חיסון כנגד וירוסי הפפילומה וזאת בשל נפח שוק פוטנציאלי גדול לחיסון שכזה 25. שני החיסונים אושרו במסגרת ניסויים קלינים: גרדסיל 4-זני HPV4 – Gardasil (של חברת Merck) אושר בשנת 2006 והסרווריקס 2-זני HPV2 – Cervarix (של GSK) אושר ב- 2007. חיסון הגרדסיל מכיל מקטעי וירוסים ואינו מכיל את הוירוס השלם של ה- HPV בכדי למנוע הדבקה בעקבות החיסון. חיסון הגרדסיל הארבע-זני אושר לשימוש בבנות בין הגילאים 9-26. איגוד רופאי הילדים בארה"ב ממליץ על חיסון ילדים בגילאי 11-12 בחיסון כנגד 4 זני וירוס הפפילומה כחלק מתוכנית החיסונים הארצית. ב- 2006 הועלתה הטענה כי יש לחסן גם בנים כנגד זני הפפילומה שכן גם הם יכולים להיות נשאים של וירוסי הפפילומה. גרדסיל הינו החיסון היחיד המאושר לשימוש גם בבנים 3.

    גרדסיל 4-זני הינו חיסון המונע את ההדבקה בוירוס הפפילומה מסוגים 6, 11, 16 ו- 18 (ביעילות המתקרבת ל- 100%) 14 אך אינו מונע את הסיכוי לחלות בסרטן צוואר הרחם. מצויים עוד כ- 14 זנים אשר נמצאו ב- 30% ממקרי סרטן צוואר הרחם 2.

    בסוף שנת 2014 אושר השימוש בחיסון הגרדסיל 9-זני המכיל 9 זנים של נגיף הפפילומה כאשר לזנים 6,11,16 ו- 18 נוספו 5 זנים נוספים והם: 31, 33, 45, 52 ו- 58. החיסון אושר לשימוש בילדות ונערות בגילאי 9-26 ובילדים ונערים בגילאי 9-15.
    בעלון לצרכן של החיסון נכתב ע"י היצרן כי חיסון זה אינו בא להחליף את הסקירה לזיהוי נגיפי הפפילומה (בדיקת PAP) ושהחיסון אינו מגן במידה וישנה כבר הדבקה של אחד או יותר מזני הנגיף. כמו כן מדגיש היצרן כי החיסון מגן רק מפני הזנים המצויים בו ולא מפני זנים אחרים. היצרן מציין כי ניתן לחסן גם נערים ונערות שחוסנו בעבר לחיסון הישן של הגרדסיל המכיל 4 זנים בלבד.

    חיסון הסרווריקס מונע את ההדבקה בוירוס הפפילומה מסוגים 16 ו- 18.

    פעילות החיסון נבדקה גם בנשים אשר נושאות את וירוס הפפילומה ונמצא כי החיסון אינו מאיץ את תהליך סילוק הוירוס מהגוף ולכן אינו מהווה טיפול אלא משמש רק כחיסון מונע הדבקה 22.

  • תיאור התפתחות החיסון

    חיסון נגד מחלת האדמת אושר לשימוש לראשונה בארה"ב בשנת 1969. שלושה סוגים שונים של החיסון היו בשימוש עד לשנת 1979, השנה בה החליף אותם חיסון עם פרופיל בטיחות טוב יותר. החיסון מבוסס על וירוס חי-מוחלש ואינו מכיל חלבוני בעלי חיים (אשר שימשו בשלושת החיסונים הראשונים)1.

    בשנת 1971 החל השימוש בחיסון המשולב MMR (חצבת-חזרת-אדמת) ובשנת 1989 נוספה לתכנית החיסונים מנה שנייה של חיסון זה. בארה"ב ובישראל לא מציעים חיסון אדמת נפרד, אלא את חיסון ה MMR, או את חיסון הMMRV (הכולל גם את מרכיב האבעבועות רוח) הניתן כחלק משגרת החיסונים היום בשתי מנות. חיסון ה MMRV מאושר לשימוש בין גיל שנה לגיל 12 שנים. בארה"ב ממליץ המרכז לבקרת מחלות ומניעתן שמנת החיסון הראשונה (בגיל שנה), כל עוד ניתנת לפני גיל ארבע, תינתן באמצעות חיסון ה MMR בנפרד מחיסון האבעבועות רוח (אותו ניתן לתת כחיסון נפרד). בישראל משתמשים בחיסון המשולב MMRV השונה מזה הניתן בארה"ב1.

    מרבית מדינות אירופה חיסנו בתחילה רק נערות מתבגרות נגד אדמת, בהיותה קבוצת המטרה העיקרית של תכנית החיסונים בהפחתת התחלואה באדמת מלידה. עם הכנסת חיסון הMMR לשימוש, מרבית המדינות עברו לאסטרטגיה של "חסינות עדר" במקום הגנה אישית על נשים לפני הריון והן מחסנות ילדים ומתבגרים בשתי מנות חיסון6. בארה"ב העדיפו את אסטרטגיית "חסינות העדר" כבר מהתחלת חיסון האוכלוסיה2. נכון לשנת 1996, 78 מדינות מתוך 214 (36%) מדווחות על שימוש בחיסון נגד אדמת, מהן 9% נוקטות במדיניות של חיסון סלקטיבי (נשים בקבוצות סיכון בלבד), 31% אימצו מדיניות של חיסון במסגרת תכנית החיסונים המומלצת לכלל הילדים ("חסינות עדר") ו 60% מהמדינות משלבות את שתי האסטרטגיות האלה. נכון לשנת 1996, כמחצית המדינות ביבשות אמריקה ובמזרח התיכון מחסנות נגד אדמת, באירופה כ 64% מהמדינות מחסנות נגד אדמת7.

    עיון במספר המקרים המדווחים של אדמת הנגרמת מהידבקות בתקופת ההיריון, מטרתה העיקרית של תכנית החיסונים נגד אדמת, מגלה דווקא עליה במספר המקרים המדווחים בשנים שלאחר הכנסת החיסון בארה"ב (תרשים 2). רק בשנות השמונים, כעשור לאחר תחילת החיסון נגד אדמת, חזרה רמת התחלואה לזו שהייתה לפני הכנסת החיסון לשימוש. מכל מקום, מספר המקרים מסתכם בכמה עשרות בודדות בכל שנה, בכל ארה"ב, לפני ואחרי הכנסת החיסון לשימוש8. גם בבריטניה, שם החלו לחסן קבוצות סיכון בלבד בשנת 1970, לא נצפו שינויים משמעותיים בשיעור הדיווחים על אדמת שמקורה בהריון במהלך עשור החיסונים הראשון2.

     

    אדמת ילודים ארה

    תרשים 2 - מספר מקרים מדווחים, אדמת מלידה, ארה"ב 

     

    הבחירה באסטרטגיה של חיסון סלקטיבי לעומת חיסון כלל הילדים נגד אדמת נראית הגיונית. כפי שמסביר ד"ר האלבורסן בספרו "האמת על החיסונים", בהוצאת "פוקוס", מרבית הילדות חלו באדמת בילדותן לפני הכנסת החיסון, מה שהעניק למרביתן הגנה טבעית לכל החיים ובכך גם הגן על עובריהן מפני הסיכונים של הידבקות באדמת בזמן ההריון. חיסון סלקטיבי של נערות שאינן מוגנות מכוון בדיוק לאותן נשים הזקוקות להגנה הזו. באזור מסוים בסקוטלנד הגדילו לעשות וחיסנו רק נערות שלפי בדיקת דם לא היו מחוסנות בשל מחלה בילדותן, מדיניות שהשיגה רמות גבוהות של "חסינות". התומכים בשיטה זו טענו שעדיף לאפשר לילדות לחלות בילדות ולרכוש הגנה טבעית. החיסון הסלקטיבי של נערות בנות 12, לפני שנות הפוריות שלהן, נשמר באנגליה משנת 1970 קרוב לעשרים שנה. בשנת 1986, הוועדה המשותפת לחיסונים, זו שממליצה על מדיניות החיסונים, אף המליצה לשמור על מדיניות זו כי "אין מספיק הוכחות כדי להצדיק שינוי" במדיניות החיסון נגד אדמת. למרות זאת, בדיוק כפי שקרה בצורה מסתורית במקרה של החזרת, חלפו שנתיים וההשקפה ששלטה במשך זמן כה רב הוסטה הצידה כדי לפנות דרך לחיסון ה-MMR, המכיל את רכיב האדמת. אנשי משרד הבריאות החליטו שהמטרה הרפואית החדשה שלהם היא למגר מחלות קלות כמו אדמת (וחזרת). כל תינוק היה אמור לקבל את החיסון בשנת חייו השנייה ולא רק נערות בנות 12 ואימהות לאחר לידה. יצרני החיסון הזהירו בשלהי שנות ה- 70 שעל מנת שחיסון המוני לילדים בגיל טרום בית-ספר יפעל, החיסון צריך להיות יעיל יותר מהמחלה הטבעית ביצירת חיסוניות – ובמקרה של האדמת התברר שאין זה כך9.

    במקביל לחיסון המשולב, החיסון הנפרד לאדמת עדיין ניתן לבנות 12. מספר הילדים שנולדו עם מומים בשל מחלת האדמת ירד למספרים חד ספרתיים: בשנת 1993 דווח מקרה אחד בלבד, אולם במשרד הבריאות עדיין סברו שיש גברים צעירים שנדבקים באדמת ועלולים להדביק נשים הרות. בעלות של 20 מיליון ליש"ט, החל מסע לאומי לעידוד החיסון שבו הציעו לילדים בני 16-5 את החיסון המשולב נגד חצבת ואדמת. 7 מיליון ילדים בגיל בית-ספר חוסנו כדי למנוע 3-2 מקרים של תסמונת האדמת הנגרמת בשל הידבקות בהריון המתרחשים מדי שנה. אולם הרגישות (אלה שנותרו בלתי מוגנים) לאדמת אצל נערים בני 19-15, שהיו אחת מקבוצות המטרה העיקריות, ירדה רק ב-4% והפכה מ-16% לפני מסע החיסון ל-12% זמן קצר לאחריו. הישג מאכזב בהתחשב בהיקף ובעלות של מסע החיסונים10. בשנה שלאחר מכן, 1995, הפסיקו לחסן נערות בנות 12, ובאוקטובר 1996 הוחלף חיסון זה בהוספת מנה שנייה של חיסון MMR לתוכנית החיסונים המיועד לילדים בני 5-3 שנים. כל הילדים קיבלו עכשיו 2 חיסונים נגד אדמת לפני שהגיעו לגיל 5, אבל לאחר מכן כבר לא ניתן החיסון, אלא לנשים שבבדיקות שערכו במהלך ההיריון נמצא שאינן מוגנות מפני המחלה. מדיניות חדשה זו הסתמכה על כך שלחיסון יש השפעה ארוכת טווח, שתימשך לפחות 40 שנה, כך שתספק הגנה לנשים עד לאמצע שנות ה-40 לחייהן. לרוע המזל, אצל נשים רבות, ההגנה אינה נמשכת זמן כה רב, אפילו לא קרוב לכך. בדיקות הדם השגרתיות שנערכות לנשים הרות מצביעות על כך שלא זו בלבד שייתכן כי לחיסון אין יעילות של 95%, אלא שאף מתרחשת ירידה בהגנה החיסונית לאחר קבלת החיסון. מחקר שנערך בפינלנד הראה כי שליש מהילדות שקיבלו פעמיים את חיסון הMMR, בגיל שנה ובגיל 6 (דומה מאוד לתוכנית החיסונים הנוכחית בישראל) איבדו בגיל 15 את כל ההגנה שאולי קיבלו11. תוצאות אלה מטרידות במיוחד משום שזהו בדיוק הגיל שבו כל כך חשוב שהנערות תהיינה מוגנות, לפני שהן מביאות ילדים לעולם. לעומת זאת רק 9% מהנערות שקיבלו חיסון אדמת שני בגיל 12 לא היו מוגנות בהגיען לגיל 15. דבר זה מרמז על כך שאולי המדיניות שנקטה אנגליה, כלומר הפסקת חיסון הנערות בגיל 12 לטובת חיסון ילדים וילדות בני 4, הייתה מוטעית. יחד עם זאת, בתוך 20 שנה, ירד מספר המקרים של אדמת מלידה מכ 30 מקרים ל 1-2 מקרים בשנה. גם אם נשייך את כל הירידה הזו לחיסון כלל הילדים בחיסון ה MMR, יש להעמיד מספר זה אל מול סיכוני חיסון ה MMR. מדינות רבות אימצו מדיניות דומה, לפיה חיסון ה MMR הניתן בשתי מנות בגיל הילדות החליף את חיסון האדמת אשר כוון לנערות בלתי מוגנות לפני גיל הפוריות שלהן. את השאיפה למגר כליל את מחלת האדמת זנחו מרבית מדינות אירופה, המחלה נותרה נפוצה. חלק מהמדינות, ביניהן צרפת וגרמניה, אפילו לא מנסות לספור את מקרי האדמת12.

  • תיאור התפתחות החיסון

    החיסון נגד אבעבועות רוח נרשם בארה"ב בשנת 1995. חיסון נוסף אשר מטרתו למנוע שלבקת חוגרת נרשם בארה"ב בשנת 2006. בשנת 2005 אושר החיסון המשולב MMRV לשימוש בארה"ב. בחיסון זה משולבים נגיפים חיים-מוחלשים כנגד ארבע מחלות: חצבת, חזרת, אדמת ואבעבועות רוח. חיסון זה ניתן בישראל בגיל שנה ובגיל 6-7 (כיתה א') לילידי ינואר 2007 או מאוחר יותר. ריכוז הנגיף בחיסון המשולב, MMRV, גבוה מריכוזו בחיסון הבודד.

    חיסון ה- MMRV מתאים לבני 12 חודשים ועד 6 שנים. יעילותו לא נבדקה מעבר לגיל זה אך היצרן מסתמך על נתונים מחיסון ה- MMR אשר נבדק גם בגילאים מאוחרים יותר ולכן ממליץ גם על חיסון ה MMRV בגילאים מאוחרים יותר. פרק הזמן המינימלי בין שתי מנות חיסון עומד על 3 חודשים1,21.

    החיסון גורם ליצירת נוגדנים ברמה נמוכה מזו הנוצרת בעקבות מחלה פעילה. מאז כניסת החיסון בשנת 1995, ירד מספר האשפוזים כתוצאה מהנגיף באופן משמעותי. בשנת 2004 אחוז הכיסוי החיסוני בקרב פעוטות בגילאי 19 חודשים עמד על 89%. מספר המקרים ירד באופן דרמטי בכ- 93% בשנת 2004 בהשוואה לשנת 1995. יחד עם זאת, בין השנים 2001-2005 נרשמו התפרצויות של אבעבועות רוח בבתי ספר עם אחוז כיסוי חיסוני של בין 96-100%. כל ההתפרצויות קרו בבתי ספר יסודיים. התפרצויות אלו נמשכו כחודשיים ואופי המחלה היה קל. בשל כך הוחלט בשנת 2006 על מנת חיסון נוספת1.

    חיסון ה- varilrix (חיסון נפרד רק לאבעבועות רוח) תוצרת GSK מכיל וירוס חי מוחלש של varicella. הוירוס מתרבה בתאי ריאה הומניים (של אדם) מסוג MRC5.

  • תיאור התפתחות החיסון

    החיסון הנו חיסון מומת אשר ניתן לילדים (מגיל 12 חודשים ועד 18 שנים) ולמבוגרים (מגיל 19 ומעלה), כאשר ההבדל הנו במינון הניתן בכל קבוצת גיל1.
    החיסון אושר לשיווק לראשונה בשנת 1995 וניתן לקבוצות סיכון בלבד. בשנת 1999 הורחב השימוש בחיסון לאזורים בארה"ב בהם שכיחות המחלה גבוהה מ 20 מקרים לכל 100,000 באוכלוסיה ובשנת 2005 התווסף החיסון לתכנית החיסונים וניתן לכל הילדים1.
    בשנת 2001 אושר לשיווק החיסון הכפול, נגד דלקת כבד נגיפית מסוגים A + B.

עמוד 7 מתוך 11