עמותה למתן מידע על חיסונים

11 מחקרים המראים כיצד חיסונים המכילים אלומיניום עלולים לגרום לאוטיזם

תגלית מדעית איננה ארוע; זהו תהליך, ולעתים קרובות לוקח זמן עד שהתמונה המלאה מגיעה למיקוד ברור.

- נעמי אורסקס ואריק קונווי, "סוחרי הספק".

בפרק החמישי בספרו של ג'י בי הנדלי "איך לסיים את מגפת האוטיזם" (Handley, J.B.. How to End the Autism Epidemic. Chelsea Green Publishing) הוא מציג 11 מחקרים שפורסמו בשנים האחרונות, המראים יחדיו כיצד חיסונים המכילים אלומיניום עלולים לגרום לאוטיזם.

סיכום ההסבר מהפרק מובא לכאן באישור מיוחד של ג'י. בי. הנדלי.

המחקרים בוצעו במקומות שונים בעולם, על ידי מומחים בתחומים שונים. חלקם לא מדברים כלל על חיסונים, או על אוטיזם, או על אלומיניום. כל אחד נותן פיסת מידע, והנדלי בניתוח מבריק מרכיב ביחד את חלקי המידע לתמונה שלמה המראה בצורה ברורה כי חיסונים המכילים אלומיניום עלולים לגרום לאוטיזם אם יינתנו בחלון זמן קריטי בהתפתחות, וכן את המנגנון, צעד אחר צעד, לפיו הם גורמים לאוטיזם.

במאמר זה נביא סיכום של המחקרים וכיצד הם בונים שלב שלב את התמונה המלאה, לפי הסבריו של ג'י בי הנדלי בספר. בפרק מפורט גם כיצד הממצאים של המחקרים שוחזרו במחקרים שהתבצעו לאחר מכן, מה שנדרש ממחקרים איכותיים, אך למען הקיצור והבהירות אביא כאן רק את המחקרים המקוריים.

1. 2004: ד"ר קרלוס פרדו-וילאמיזאר מאוניברסיטת ג'ון הופקינס מגלה שמוחם של אוטיסטים נמצא במצב דלקתי מתמיד

Carlos A. Pardo, "Neuroglial Activation and Neuroinflammation in the Brain of Patients with Autism," Annals of Neurology 57, no. 1 (2005): 67–81.

פרדו הסתכל לראשונה במוחם של אוטיסטים בניתוח שלאחר המוות. אותם אנשים לא מתו ממחלה מדבקת – סיבות המוות כללו טביעה או התקף לב. אולם במוחם נמצאו סימנים של דלקת: התאים המיקרוגליאלים, תאי מערכת החיסון של המוח, היו מופעלים, וכן נמצאה כמות מוגברת של ציטוקינים (חלבונים בעלי פעילות דלקתית המשתחררים ממערכת החיסון ומהווים סמנים למצב של דלקת) במוח, ללא זיהום גלוי. כפי שסיכם ד"ר פטרסון, האחראי למחקר מספר 2 שמיד נגיע אליו, הממצאים מצביעים על הפעלה מתמשכת וקבועה של מערכת החיסון במוחם של אנשים אוטיסטים.

ממצאי המחקר שוחזרו במחקר נוסף.1

המחקר הזה מעלה את השאלה – האם ההפעלה של מערכת החיסון היא סיבה או התוצאה של האוטיזם?

2. 2005: ד"ר פול פטרסון במכון הטכנולוגי של קליפורניה מגלה שארוע הפעלת מערכת החיסון מוביל לאוטיזם

Patterson, "Pregnancy, Immunity, Schizophrenia, and Autism."

פטרסון ועמיתיו ביצעו ניסוי בעכברים בו חיקוי לתהליך ויראלי גרם להפעלת מערכת החיסון בהריון, וכך גרמו לצאצא להראות סימני התנהגות אופייניים לאוטיזם וסכיזופרניה. כך הוא גילה שמערכת החיסון והמוח הן לא מערכות נפרדות והן מתקשרות זו עם זו, והקשר ביניהן מתחיל כבר אצל העובר, ומושפעת מארועים במערכת החיסון של האם. כלומר: ארוע מחלה של האם בהריון (מוירוס או חיידק) – ארוע ש"מפעיל" את מערכת החיסון שלה – משפיע על ההתפתחות העצבית של העובר ועלול לגרום לבעיות נוירולוגיות לאחר הלידה, כמו אוטיזם. כפי שד"ר פטרסון ציין במאמר מ-2006, חיסונים גם הם מפעילים את מערכת החיסון, זה כל הרעיון בחיסון.

תוצאות המחקר שוחזרו מספר פעמים, כולל בניסוי עם קופים, כלומר בבעלי החיים הקרובים יותר לבני אדם ממכרסמים.2,3

אחת השאלות שפטרסון שאל בעקבות הממצאים הללו היא, האם מבין סמני הדלקת השונים, יש סמן דלקתי מסויים המסוגל לגרום לבעיות הנוירולוגית של העובר?

3. 2006: ד"ר פול פטרסון מראה שהציטוקין אינטרלוקין-6 (IL-6) הוא סמן ביולוגי מרכזי להפעלת מערכת החיסון

Paul Patterson et al., "Maternal Immune Activation Alters Fetal Brain Development through Interleukin-6," The Journal of Neuroscience : The Official Journal of the Society for Neuroscience 27, no. 40 (2007): 10695–10702.

פטרסון הזריק לעכברות הרות את הציטוקין הספציפי הזה – אינטרלוקין 6 – וראה שינויים בנוירולוגיה של הצאצאים שלהן.

ממצאי מחקר זה שוחזרו במחקר נוסף.4

מחקריו של פטרסון התמקדו בהפעלת מערכת החיסון של האם בזמן ההריון וההשפעה הנוירולוגית שלה על הצאצאים. אבל האם גם להפעלת מערכת החיסון לאחר הלידה יהיו תוצאות דומות? זו שאלה קריטית כדי להבין מה קרה לאותם ילדים שהדרדרו לאוטיזם מבלי שאמותיהן עברו הפעלת מערכת החיסון בהריון.

4. 2018: הפעלת מערכת החיסון יכולה להתרחש לאחר הלידה

William Carlezon et al., "Perinatal Immune Activation Produces Persistent Sleep Alterations and Epileptiform Activity in Male Mice," Neuropsychopharmacology 43, no. 3 (2018): 482–491.

בניסוי זה הראו החוקרים כי גם הפעלת מערכת החיסון זמן קצר לאחר הלידה יכולה לגרום להפרעות פיזיולוגיות ארוכות טווח שדומות למאפיינים של אוטיזם ומצבים נוירו-פסיכיאטרים אחרים.
כעת נשאלת השאלה, מה מפעיל את מערכת החיסון בגופו של המחוסן, בצורה שגורמת לתהליך הדלקתי המתמיד שנצפה במוחם של אנשים אוטיסטים?

5. 2007: אדג'ובנט אלומיניום בחיסונים גורם לליקויים התנהגותיים ומוטוריים

Christopher Shaw et al., "Aluminum Adjuvant Linked to Gulf War Illness Induces Motor Neuron Death in Mice," Neuromolecular Medicine 9, no. 1 (2007): 83–100.

ד"ר קריסטופר שאו מאוניברסיטת בריטיש קולומביה בקנדה בדק את האלומיניום שמשמש בחיסונים. הוא הזריק לעכברים כמויות אלומיניום הידרוקסייד המקבילות לכמות וללוח הזמנים שמקבלים בני אדם בחיסונים.

כתוצאה סימפטומים התנהגותיים התפתחו במהירות, כולל ליקויים התנהגותיים ומוטורים כמו גם ליקויים קוגניטיביים. בדיקה במוחם ובחוט השדרה הראתה נזק מסיבי לנוירונים המוטוריים (תאי מערכת העצבים).

תרכובות אלומיניום משמשות כיום בחיסונים לצהבת נגיפית A, צהבת נגיפית B, דיפטריה-טטנוס-שעלת (DTaP או Tdap), HIB (המופיליוס אינפלואנזה מסוג B), נגיף הפפילומה האנושי, ופנוימקוקים (PCV), כולם חלק מלוח הזמנים של חיסוני ילדים. כמות האלומיניום הכללית המוזרקת לילדים זינקה מ 1990 בעקבות עליה מטאורית בכמות החיסונים הניתנת לילדים ועליה בשיעור הילדים המתחסנים. כמות האלומיניום הכוללת המוזרקת לילד שמחוסן באופן מלא לפי התוכנית עלתה מ 1250 מיקרוגרם בשנות ה 1980 ל 4925 מיקרוגרם כיום.

אלומיניום נדרש כדי לגרום למערכת החיסון להגיב לחיסונים מומתים. מכאן עולה מאליה השאלה: האם הרכיב בחיסונים שתפקידו לגרום לתגובת יתר של מערכת החיסון עלול לעורר הפעלה של מערכת החיסון במוח בשלבים קריטיים של התפתחות המוח?

איור 1: עיתוי מתן החיסונים ביחס להתפתחות המוח. החצים מציינים חיסונים הניתנים בגילאי 0, 2, 4, 6, ו 15-18 חודשים. עובד ברשות המחבר מאיור 5.1 בספר Handley, J.B.. How to End the Autism Epidemic. Chelsea Green Publishing.

6. 2013: אדג'ובנט אלומיניום המוזרק לגוף בחיסונים, יכול להינשא למוח על ידי מקרופאג'ים.

Zakir Kahn et al., "Slow CCL2-Dependent Translocation of Biopersistent Particles from Muscle to Brain," BMC Medicine 11, no. 1 (2013): 99.

המדענים הצרפתים ד"ר רומיין גררדי וג'וזט קדוסו מאוניברסיטת Paris-Est הראו שאדג'ובנט אלומיניום המוזרק לגופו של עכבר מגיע בסופו של דבר למוח שנה מאוחר יותר. עקב כך החוקרים הביעו דאגה ממצב בו מנות חוזרות ונשנות של הזרקת האדג'ובנט הזה, שההבנה שלנו על פירוקו הביולוגי לוקה בחסר, עלולה לגרום לנזק נסתר אך חמור, במיוחד במקרה של עודף חיסונים, או פגם, או חוסר בשלות במחסום הדם-מוח.

הציטוקין המוזכר במחקר, CCL-2, משמיע "קריאת אזעקה" הגורמת להופעתם של מקרופאגים. אלו גופיפים של מערכת החיסון שתפקידם "לאסוף את האשפה" במערכת, והם מסתובבים בגוף ואוכלים פסולת, זיהומים ועוד. כשאג'ובנט האלומיניום נכנס לגוף, הוא לא מוכר על ידי הגוף משום שהוא זר לו, זהו חומר מעשה ידי אדם. המגרופאג'ים אוספים אותו, אבל אין להם אמצעים להפטר ממנו, אז הם נושאים אותו איתם, ומביאים אותו לרקמות רכות בגוף, כמו המוח. וכשמערכת החיסון של המוח פוגשת את האלומיניום – היא מגיבה. או במילים אחרות – היא מופעלת.

7. 2015: אדג'ובנט האלומיניום נשאר במוח זמן רב הרבה יותר מכפי שכל אחד שיער.

Romain Gherardi et al., "Biopersistence and Brain Translocation of Aluminum Adjuvants of Vaccines," Frontiers in Neurology 6 (2015): Article 4.

אותה קבוצת מדענים הראתה שאדג'ובנט האלומיניום עושה את דרכו לאטו אל המוח, שם הוא נשאר, אולי לתמיד. הם הסבירו כי אדג'ובנט האלומיניום יכול ליצור תגובה חיסונית ארוכת טווח בגלל תכונה הנקראת "ביופרסיסטנס", שמשמעה שלגוף אין כל יכולת להפטר ממנו, משום שזהו חומר מעשה ידי אדם ואין לנו כל מנגנון טבעי להוציאו מהגוף.

כדאי להזכיר את הממצאים הקודמים: ד"ר פטרסון מצא שיש תגובה מתמשכת ותמידית של הפעלת מערכת החיסון במוח של אנשים אוטיסטים. האם מערכת החיסון של המוח נמצאת במאבק מתמיד עם האלומיניום, מבלי שהיא יודעת כיצד להוציא אותו מהגוף? הייתכן שזה מה שגורם לדלקתיות שד"ר פדרו-וילמיזר דיבר עליה ב-2005?

8. 2016: כמויות קטנות של אדג'ובנט אלומיניום הן למעשה מסוכנות יותר

Guillemette Crepeaux et al., "Non-linear Dose-Response of Aluminium Hydroxide Adjuvant Particles: Selective Low Dose Neurotoxicity," Toxicology 375 (2017): 48–57.

על ידי מודלים של עכברים, גילו החוקרים כי מינון נמוך ועקבי של אדג'ובנט האלומיניום היה יותר רעיל ממנה אחת גדולה, וגרם להצטברות גדולה יותר של אלומיניום במוח ולתופעות של הרעלה עצבית. המנגנון שהם מציעים קשור לכך שהאלומיניום המוזרק בכמויות קטנות יוצר צבירים בטווח הגודל המתאים לחיידקים, שאליהם מותאמים הגופיפים של מערכת החיסון התופסים אותם ומסיעים אותם ברחבי הגוף.

9. 2015: אלומיניום גורם להפעלת מערכת החיסון של המוח.

Gherardi et al., "Critical Analysis of Reference Studies."

המאמר מגשר על הפער שבין אדג'ובנט האלומיניום לבין הציטוקין IL-6, שכזכור הוא הציטוקין המשתחרר בזמן ארוע הפעלת מערכת החיסון. במחקר זה החוקרים השתמשו באלומיניום כדי לגרום לחולדות ללקות באלצהיימר, והראו כי האלומיניום הכפיל את כמות ה IL-6 פי 4.

אם לסכם את התגליות שהמחקר הזה מחבר ביחד: אנו יודעים שארוע הפעלת מערכת החיסון במוח יכול לגרום לאוטיזם. אנחנו יודעים שאלומיניום הוא רעל עצבי חזק שלא נחקר כהלכה, אבל יש לנו עדות ברורה לכך שאלומיניום בפני עצמו יכול לגרום לארוע הפעלת מערכת החיסון. אחד מסמני המפתח של הפעלת מערכת החיסון הוא הציטוקין IL-6, שמחקר זה הראה שהופעל על ידי אלומיניום. הזרקת אלומיניום גרמה להופעת IL-6 במוחן של חולדות, מכאן שהאלומיניום מצא את דרכו דרך הגוף לתוך המוח, כפי שכבר ידענו שיתרחש.

10. 2015: החיסון לצהבת נגיפית B לאחר הלידה גורם להופעת IL-6 במוחן של חולדות

Zhibin Yao et al., "Neonatal Vaccination with Bacillus Calmette–Guérin and Hepatitis B Vaccines Modulates Hippocampal Synaptic Plasticity in Rats," Journal of Neuroimmunology 288 (2015): 1–12.

המחקר התפרסם בסין, והחוקרים כלל לא התכוונו להוכיח את הקשר בין חיסונים לאוטיזם. רק ההכרות עם כל הממצאים שנסקרו עד כה מאפשרת להבין שזה מה שהם עשו. המחקר הראה כי החיסון לצהבת נגיפית B, המכיל אלומיניום, גרם להופעת הסמן הביולוגי לארוע הפעלת המערכת החיסונית של המוח וכך יכול להשפיע על התפתחות המוח. ממצא חשוב נוסף במחקר הוא שרבות מהתופעות שנצפו לא הופיעו עד גיל 8 שבועות. יש לזכור כי מבדקי הבטיחות של החיסונים הנם קצרי טווח ולעתים לא עולים על מספר ימים. כאן מדובר על 8 שבועות אצל חולדות, המקבילים לשנים אצל בני אדם.

החולדות במחקר חולקו לשלוש קבוצות: קבוצה אחת קיבלה חיסון שאינו מכיל אלומיניום, קבוצה שניה קיבלה את החיסון לצהבת נגיפית B המכיל אלומיניום, וקבוצת בקרה שלישית לא קיבלה כל חיסון. רק הקבוצה שקיבלה את החיסון הכולל אלומיניום הראתה את הסימנים לארוע הפעלת מערכת החיסון שרואים באוטיזם (IL-6 גבוה). זוהי הוכחה ביולוגית מדעית ראשונה לקשר שבין חיסון הניתן לבעל חיים לאחר הלידה, הגורם לארוע הפעלת מערכת החיסון, כולל הציטוקין הדלקתי העולה באוטיזם, IL-6.

ממצאי המחקר שוחזרו במחקר נוסף.5

11. 2017: רמות גבוהות של אלומיניום נמצאות באופן ייחודי ברקמת המוח של אנשים עם אוטיזם.

Christopher Exley et al., "Aluminium in Brain Tissue and Autism," Journal of Trace Elements in Medicine and Biology 46 (2018): 76–82.

ד"ר כריסטופר אקסלי מאוניברסיטת קיל באנגליה ועמיתיו פרסמו מאמר שבחן לראשונה את רקמת המוח של אוטיסטים, כדי לקבוע את רמת האלומיניום שהתגלתה בו. לא רק שכמות האלומיניום שהתגלתה היתה גבוה באופן חריג, גם מיקום האלומיניום ברקמת המוח הווה תגלית יוצאת דופן: הממצאים הראו כי האלומיניום נכנס למוחם של אוטיסטים דרך תאים מעודדי דלקת שהועמסו באלומיניום בדרך, או במערכת הלימפה, כפי שנראה במונוציטים (סוג של תא דם לבן, ביניהם מקרופאג') באתר ההזרקה של חיסונים המכילים אדג'ובנט אלומיניום.

כלומר, מקרופאג'ים מובילים את האלומיניום המוזרק מהחיסונים ישירות לתוך המוח. מיקום האלומיניום במוח מסמן את המסלול שהאלומיניום עשה בדרכו למוח, ומצביע על כך שהוא הגיע מאתר ההזרקה של החיסון.

סיכום הממצאים: כיצד חיסונים המכילים אלומיניום עלולים לגרום לאוטיזם

• אוטיזם נגרם מארוע הפעלת מערכת החיסון במוח.
• אדג'ובנט האלומיניום שבחיסונים יכול להפעיל את מערכת החיסון של המוח והוא רעיל יותר למערכת העצבים ממה שסברו עד כה.
• אלומיניום יכול לגרום לעליה ברמות ה- IL-6, ציטוקין דלקתי המקושר עם אוטיזם.
• מדענים סינים השתמשו בחיסון כדי לגרום לארוע הפעלת מערכת החיסון ותעדו רמות גבוהות של IL-6 בחולדות.
• מדענים בריטים גילו רמות גבוהות בצורה יוצאת מגדר הרגיל של אלומיניום במוחם של אוטיסטים, במיוחד בתוך תאי מקרופאג'ים, המעבירים את האלומיניום למוח מאתר ההזרקה.

מכאן ניתן להבין את המנגנון לפיו חיסונים המכילים אלומיניום גורמים במקרים מסוימים לאוטיזם:

• חיסון המכיל אלומיניום מוזרק לשריר
• האלומיניום מתגבש לצבירים המתאימים בגודלם לגודל של חיידק
• מקרופאג'ים מגיעים לאזור ולוכדים את הצבירים
• למקרופאג'ים אין מגנון המאפשר להם להוציא את האלומיניום מהגוף
• המקרופאג'ים מסיעים את האלומיניום גם למוח
• במוח, נוכחות האלומיניום גורמת לארוע הפעלת מערכת החיסון
• כתוצאה מארוע הפעלת מערכת החיסון של המוח נוצרים ציטוקינים דקלתיים וביניהם ציטוקין מסוג IL-6
• נוכחות סמנים ביולוגים אלו גורמת לנזקים מוחיים בטווח גילאים קריטי
• הנזקים המוחיים מתבטאים בסימפטומים האופייניים לאוטיזם

איור 3: כיצד חיסונים המכילים אלומיניום עלולים לגרום לאוטיזם.

1. K. Suzuki, et al., "Microglial Activation in Young Adults with Autism Spectrum Disorder," JAMA Psychiatry 70, no. 1 (2013): 49–58.
2. Paul Patterson, "Maternal Immune Activation Yields Offspring Displaying Mouse Versions of the Three Core Symptoms of Autism," Brain, Behavior, and Immunity 26, no. 4 (2012): 607–616.
3. Melissa Bauman et al., "Activation of the Maternal Immune System during Pregnancy Alters Behavioral Development of Rhesus Monkey Offspring," Biological Psychiatry 75, no. 4 (2014): 332–341.
4. Xiaochong Li et al., "Brain IL-6 Elevation Causes Neuronal Circuitry Imbalances and Mediates Autism-like Behaviors," Biochimica et Biophysica Acta 1822, no. 6 (2012): 831–842.
5. Zhibin Yao et al., "Neonatal Hepatitis B Vaccination Impaired the Behavior and Neurogenesis of Mice Transiently in Early Adulthood," Psychoneuroendocrinology 73 (2016): 166–176.

מתוך פרק 6 מהספר How to End the Autism Epidemic by J.B. Handley.

ניתן לקרוא את הפרק בשלמותו ואת כל המקורות שלו כאן: http://www.greenmedinfo.com/blog/clear-legal-basis-vaccines-cause-autism

אני מוצא, במידה גבוה של ודאות רפואית, שסדרת החיסונים שניתנה לייטס בגיל 11 חודשים, בזמן שהוא היה חולה, היתה הסיבה המיידית לנסיגה שלו לאוטיזם, בגלל ההשפעה של החיסונים הללו על שיבוש נוסף של היכולת של המיטוכונדריות המוחלשות שלו לספק כמויות נאותות של אנרגיה למוח, הרקמה הצורכת הכי הרבה אנרגיה בגוף.

- ד"ר ריצ'רד קלי, פרופסור לרפואת ילדים, אוניברסיטת ג'ון הופקינס (מכון קנדי קריגר)

הציטוט הנ"ל לא נאמר על ידי אחד מהרופאים הנאבקים להכרה בקשר בין חיסונים ואוטיזם, אלה שהממסד הקיא אותם מקרבו והם מושמצים ומוטרדים על ידו. ד"ר ריצרד קלי ועמיתו, ד"ר אנדרו צימרמן, שנתן גם הוא עדות דומה באותו נושא, נשאו בתפקידים בכירים ביותר במכון היוקרתי לאוטיזם, מכון קנדי קריגר באוניברסיטת ג'ון הופקינס, ונחשבים שניהם מומחים גדולים בנושא. הם נקראו בעבר להעיד פעמים רבות בבית המשפט לחיסונים נגד הורים שביקשו פיצויים על נסיגת ילדיהם לאוטיזם בעקבות החיסונים, ובעקבות העדות ששיקפה את עמדתם הנחרצת בנושא, לפיה אין כל קשר בין חיסונים לאוטיזם, נמנעו פיצויים מהורים רבים לילדים אוטיסטים.

אז מה השתנה? איך קרה שהם פתאום שינו את עמדתם ומוכנים להעיד על הקשר בין חיסונים לאוטיזם? ועד כמה עדותם חשובה ומטלטלת, למרות שהיו בעבר מקרים בהם הורים הצליחו להוכיח שהחיסונים דרדרו את ילדיהם לאוטיזם וקיבלו פיצויים?

הכל התחיל כאשר הצטרף למכון, לעבודה עם שני הרופאים הבכירים הללו, רופא צעיר בשם ג'ון פולינג. בהתחלה לא היה כל שינוי, וגם ג'ון פולינג היה רופא שקיבל לחלוטין את עמדת הממסד והאמין שהחיסונים חשובים ובטוחים ושאין כל קשר בין חיסונים לאוטיזם.

ואז בתו של ג'ון פולינג, חנה, נסוגה לאוטיזם לאחר סדרת חיסונים שקיבלה בגיל 19 חודשים. ג'ון פולינג אמר מספר פעמים לאחר מכך, שאלמלא ראה את זה קורה מול עיניו, הוא לעולם לא היה מאמין שזה יכול לקרות. אבל למרות שזה סתר את כל מה שהאמין בו לפני כן, פולינג לא התעלם ממה שהתרחש מול עיניו, והחליט לעשות כל שביכולתו כדי לחקור ולהבין מה קרה לבתו ומה גרם לה לסגת לאוטיזם. הוא היה בדיוק במקום הנכון, במכון היוקרתי לחקר האוטיזם, עם מומחים גדולים כצימרמן וקלי, שהסכימו לסייע לו לחקור ולהבין מה קרה. למרות ספקותיהם הראשוניים, החקירה הובילה אותם למסקנה חד משמעית שהחיסונים הם אכן הגורם שדרדר את חנה לאוטיזם, והם אף פרסמו את ממצאיהם במאמר מדעי:

Andrew Zimmerman et al., "Developmental Regression and Mitochondrial Dysfunction in a Child with Autism," Journal of Child Neurology 21, no. 2 (2006): 170–172.

פולינג החליט לתבוע מבית המשפט לחיסונים פיצויים על פגיעת החיסונים של בתו. והוא לא היה ההורה היחיד לילד אוטיסט שהחליט לתבוע את בית המשפט. הוא היה חלק מקבוצה של 5,500 הורים במצב הזה. בית המשפט הציע להורים, שבמקום שכל אחד מהם יתנהל מולו בנפרד, שיתאגדו לתביעה קבוצתית שהתוצאות שלה ייקבעו לפי מספר מקרי מבחן שההורים יבחרו. מרבית ההורים הסכימו להצעה. בית המשפט הזה ידוע לשמצה בקשיים שהוא מערים על הורים, שגם כך חרב עליהם עולמם והטיפול בילדיהם שהדרדרו לאוטיזם דורש את מלוא תשומת לבם והמשאבים שלהם. למעשה אין זה בית משפט כלל – זהו רק שם. מדובר במוסד שהוקם כאשר ממשלת ארה"ב החליטה להסיר כל אחריות מחברות התרופות, יצרניות החיסונים, לגבי נזקים שייגרמו מהחיסונים. המוסד הוקם כדי לפצות נפגעי חיסונים על ידי המדינה, על חשבון הציבור. אך אין זה בית משפט המקיים את כל הנהלים הדרושים לפי החוק. אין שם חובת גילוי העדויות של הצד השני, לא מתקיימים הנהלים הקשורים לעדויות, ולא מתקיימים נהלי המשפט האזרחי. בנוסף אין בו שופט וחבר מושבעים. יש שם מה שנקרא "special master" (אחראי מיוחד) שמחליף את כל התפקידים הללו והוא ממונה על ידי עורך דין של הממשלה – כלומר מי שמחליט, ממונה על ידי הצד הנתבע. הורים שתבעו את בית המשפט לחיסונים מספרים על הליך פוגעני שבנוי כך שירפה את ידיהם של המבקשים פיצוי ויציב תנאים כמעט בלתי אפשריים לקבלת פיצויים. לכן אין פלא שמרבית ההורים החליט להענות להצעה ולשים את גורלם על מספר מקרי מבחן.

חנה פולינג נבחרה להיות אחד ממקרי המבחן הללו, משום שתודות לפועלו של אביה, הנוירולוג ג'ון פולינג, והקולגות שלו ד"ר צימרמן וד"ר קלי, הוא מתועד היטב כך שלא ניתן להכחיש את הקשר בין החיסונים לבין ההדרדרות לאוטיזם.

כשבית המשפט לחיסונים הבין שאין לו כל אפשרות לערער את התיק החזק הזה וההוכחות החד משמעיות על תפקיד החיסונים בהדרדרות של חנה פולינג לאוטיזם, הם היו חייבים למצוא מוצא שיוציא אותם מהצורך לפצות אלפי הורים. הם הציעו להוריה של חנה פולינג להגיע להסדר פיצויים, בתנאי שישמרו על שתיקה. כך יצאה חנה פולינג ממקרי המבחן של התביעה הקבוצתית.

ד"ר צימרמן העיד לטובת פולינג בדיונים על הסדר הפיצויים. מאז, הוא לא הוזמן יותר להעיד בבית המשפט לחיסונים.

לאחר שהוצאה חנה פולינג ממקרי המבחן, בית המשפט לחיסונים החליט לדחות את התביעה הקבוצתית ואלפי ההורים נותרו ללא כל פיצוי.

למרות שההסדר עם פולינג היה אמור להשמר בסוד, הוא הודלף לתקשורת וגרם לסערה. מומחים וגורמים רשמיים נשאלו האם אכן היתה כאן הודאה רשמית בכך שחיסונים גרמו לאוטיזם של חנה פולינג. הטענה הנגדית היתה: חנה פולינג סבלה מתסמונת מיטוכונדרית, כלומר תהליך הפקת האנרגיה בגופה היה לקוי. החיסונים שיבשו עוד יותר את התהליך המטבולי, ולכן נגרם לה הנזק המוחי שהתבטא בסימפטומים אוטיסטיים. מדובר במקרה נדיר ביותר, שלא מעיד כלל על מקרים אחרים, ולכן אין להסיק ממנו שחיסונים גרמו לאוטיזם אצל אף ילד אחר.

אחד הילדים שהיו מקרי המבחן בתביעה הקבוצתית היה ייטס הייזלהרסט. בניגוד לחנה פולינג, אביו של ייטס, רולף הייזלהרסט, איננו רופא. לא היה לו את התעוד והמחקר הרפואי שהיה לחנה פולינג שהפך את המקרה שלה לבלתי ניתן להפרכה. אולם הוא משפטן. ולאחר שלמד היטב את התקדים של חנה פולינג, הוא הצליח, לראשונה בעולם, לארגן לבנו משפט בבית משפט אמיתי, המתנהל לפי כל חוקי המשפט, על ידי כך שתבע את הרופא שנתן לבנו את החיסונים שגרמו לו לסגת לאוטיזם על רשלנות רפואית.

ד"ר צימרמן וד"ר קלי הסכימו להעיד לטובתו במשפט שעומד להתקיים. בזמן כתיבת הספר המשפט עדיין לא התקיים, אולם שני הרופאים נתנו עדות בשבועה, והציטוטים הבאים לקוחים מהעדות בשבועה שלהם.
ד"ר צימרמן בתגובה לבקשה לתאר מה לדעתו קרה לייטס:

... לייטס הייזלהרסט החלה נסיגה לאוטיזם לאחר קבלת חיסונים באותו זמן שהיתה לו דלקת אזניים ... שני הגורמים יצרו דלקתיות ותוך 12 עד 14 ימים מהחיסונים הוא החל לסגת. ... למדתי שנמצאה אצלו הפרעה מיטוכונדרית ... וזוהי דעתי שההפרעה המיטוכונדרית הנסתרת יצרה את גורם הרגישות בייטס שהוביל לנסיגה לאוטיזם והשינויים בתפקוד המוח.

כלומר, בסופו של דבר הסתבר שהאבחנה של ייטס, שהיה אחד ממקרי המבחן בתביעה הקבוצתית, זהה לזו של חנה פולינג, שזכתה בפיצויים. הנדלי מעיר כי אילו רק היתה האבחנה הזו ידועה בזמן התביעה הקבוצתית, ייתכן שהיינו מתקדמים הרבה יותר מהר לסיום מגפת האוטיזם.

ד"ר קלי – כזכור, חוקר אוטיזם בכיר שנקרא בעבר להעיד נגד הורים שטענו שילדם נסוג לאוטיזם בעקבות החיסונים - על אחוז הילדים האוטיסטים שבבסיס הבעיה שלהם עומדת הפרעה מיטוכונדרית:
אני מומחה במחלה מיטוכונדרית. ואני מומחה בהיבט של האוטיזם שקשור בהערכה גסה ל- 25, 30, 40 אחוז מהילדים שיש להם אוטיזם המתבסס על הפרעה מיטוכונדרית.

קשה להפריז בחשיבות ההצהרה הזו. לעומת הטענות שנשמעו מהממסד לאחר שנחשפה פרשת חנה פולינג, טענות על כך שאוטיזם שבסיסו הפרעה מיטוכונדרית הוא נדיר מאד, המומחה לעניין טוען שבין 25 ל-40 אחוז מהילדים האוטיסטים סובלים מהפרעה מיטוכונדרית. המקרים של חנה פולינג וייטס הייזלהרסט אינם נדירים כלל וכלל.

עו"ד: "אני מבין שכתבת דו"ח במקרה זה [מקרה מבחן אחר בשימוע הכללי של 5,500 אוטיסטים, עבור הילדה מישל סדילו], עמדת להעיד בשימוע, וממשלת ארה"ב ביטלה את זה לאחר שאמרת להם שלדעתך יש מקרים חריגים"?

ד"ר צימרמן: "אני לא יודע אם היה קשר בין שני האירועים, אך הם התרחשו בסמיכות זה לזה".

עו"ד: "במילים אחרות, אמרת להם שקיימים מקרים חריגים, כמו חנה פולינג וייטס הייזלהרסט, וילדים אחרים שנפגעו כתוצאה מחיסונים, ולאחר מכן הוציאו אותך מהתיק. האם זה נכון"?

ד"ר צימרמן: "כן, כך זה קרה ... והסיבה, לדעתי, שלא זומנתי להעיד בתיק של סדילו, היתה שאמרתי להם שאני סבור שיש מקרים חריגים, כמו פולינג, ואז לא זומנתי להעיד".

ד"ר צימרמן על דעתם של קולגות שלו לגבי הקשר בין חיסונים לאוטיזם:

עו"ד: האם אנשים אחרים בתחום שלך, רופאים מכובדים בתחום שלך, מחזיקים בדעה שחיסונים יכולים לגרום לסוג התגובה הדלקתי שיכולה להוביל לנסיגה לאוטיזם?"

ד"ר צימרמן: "כן".

גם כאן קשה להפריז בחשיבות העדות הזו – לא מדובר בשני רופאים חריגים המאמינים בקשר בין חיסונים לאוטיזם כאשר כל השאר מצדדים בקונצנזוס שאין כל קשר בין חיסונים לאוטיזם. קיימים רופאים נוספים שגם הם חושבים שקיים קשר כזה.

ד"ר צימרמן על הקשר בין תגובה דלקתית העלולה להגרם מחיסונים ונסיגה לאוטיזם:

ד"ר צימרמן: "... אנשים שעובדים בתחום האוטיזם רואים, לעתים קרובות רואים קשר בין זיהום, דלקתיות ותחילתה של נסיגה..."

עו"ד: וחיסונים יכולים לגרום לסוג של תגובה דלקתית, למעשה הם מיועדים ל- לגרום לסוג של תגובה דלקתית שיכולה להוביל או להוות טריגר לנסיגה לאוטיזם?

ד"ר צימרמן: "הם מיועדים להוביל לתגובה חיסונית, וזה יכול להצטרף לתגובה חיסונית מזיהום."

עו"ד: "אז במילים אחרות, ילדים שיש להם תסמונת מיטוכונדרית נסתרת שהם – יש להם זיהום מתמשך, הם אפילו בסיכון גבוה יותר להפגע מחיסונים?"

ד"ר צימרמן: "כשיש צירוף שלהם, כן."

עו"ד: "וכמו שאני מבין את זה, סוג של תקופת מפתח או היכן שהמוח של הילד נמצא יותר בסיכון לסוגים האלה, או רגיש יותר לסוגים האלה של סיכונים הוא איפשהו סביב גיל 18 חודשים?"

ד"ר צימרמן: "או 24 חודשים, באיזור הזה."

ד"ר צימרמן על המשמעות של הממצאים הללו במניעת הדרדרות לאוטיזם:

"... ברגע שיהיו לנו את הסמנים הביולוגים של הפציינטים שהם רגישים להדרדרות לאחר חיסונים, זה ישנה את הגישה שלנו ל- לטיפול של הילדים האלה, לזהות את הילדים שנמצאים בסיכון ... אני חושב שזה ימנע את התפתחות האוטיזם אצל לא מעט ילדים. כרגע בערך 30 אחוז מהילדים עם אוטיזם עוברים נסיגה, ואנחנו היינו מאד רוצים להבין את הבסיס המטבולי לכך וכיצד נוכל למנוע זאת."

ד"ר קלי חושף את הצביעות של ה- CDC ואיגוד רופאי הילדים:

עו"ד: "האם אתה מסכים להצהרה שחיסונים אינם גורמים לאוטיזם"?

ד"ר קלי: "לא".

עו"ד: "האם זה מקובל בקהילה הרפואית שחיסונים אינם גורמים לאוטיזם"?

ד"ר קלי: "זו דעה רווחת".

עו"ד: "האם זו עמדה רווחת בתחום הרפואה, שחיסונים אינם גורמים לאוטיזם"?

ד"ר קלי: "אין לי בסיס לקבוע. בדרך כלל, כאשר רופאים מדברים על זה, הם אומרים שלא הוכח קשר".

עו"ד: "האם אתה מכיר את עמדתו של איגוד רופאי הילדים באשר לקשר כלשהו בין חיסונים לאוטיזם"?

ד"ר קלי: "כן, גם הם אומרים שלא הוכח קשר".

עו"ד: "האם אתה מסכים עם עמדת איגוד רופאי הילדים באשר לקשר בין חיסונים ואוטיזם"?

ד"ר קלי: "אני מסכים עם עמדתם בהיבט של בריאות הציבור, אני לא מסכים עם זה מבחינה מדעית".

עו"ד: "אתה טוען בתיק זה לקשר בין חיסונים לאוטיזם, האמנם"?

ד"ר קלי: "אכן".

עו"ד: "וזה עומד בסתירה לספרות המדעית, הלא כן"?

ד"ר קלי: "זה לא עומד בסתירה לספרות המדעית שאני קורא. זה עומד בסתירה לכמה מאמרים אשר פורסמו על ידי קבוצות בעלי סמכות גדולה הטוענים שלא נמצא קשר במחקרים הנעשים על קבוצות גדולות".

עו"ד: "עמדתך מנוגדת, נאמר, לעמדת ה-CDC, נכון"?

ד"ר קלי: "היא מנוגדת למסקנתם. היא לא מנוגדת לנתונים שלהם".

הציטוט החביב עלי במיוחד כאן: "היא מנוגדת למסקנתם. היא לא מנוגדת לנתונים שלהם". הוא מצביע על המאמצים של ה-CDC למסגר את מסקנות המחקרים שלהם בצורה מסוימת, לפיה החיסונים תמיד יעילים ובטוחים, גם אם אין זה נתמך בנתונים עצמם. למרבה הצער, ד"ר קלי מוצא שחוסר יושרה זה מוצדק, "בהיבט של בריאות הציבור". אני ממש לא מסכים עמו בנקודה זו, כפי שאפרט בהמשך.

ד"ר צימרמן על עמדתו של איגוד רופאי הילדים באשר לחיסונים ואוטיזם:

עו"ד: "האם אתה מזהה את המסמך הזה?"

ד"ר צימרמן: "זה מתוך פרק בטיחות החיסונים של איגוד רופאי הילדים".

עו"ד: "ובפסקה הבאה, נכתב: 'מחקרים בוצעו על כל הנושאים הללו, והמחקרים ממשיכים לאשר שהחיסונים הם אמצעי בטוח ויעיל במניעת מחלות קשות'. האם קראתי נכון"?

ד"ר צימרמן: "אכן".

עו"ד: "ואז הם כותבים: 'מחקרים אלו לא מצאו קשר כלשהו בין אוטיזם לחיסון ה-MMR, ותימרוסל, לשילוב מספר חיסונים הניתנים בו זמנית, חום, או פרכוסים'. האם קראתי נכון"?

ד"ר צימרמן: "אכן".

עו"ד: "ואתה מסכים עם זה, נכון"?

ד"ר צימרמן: "כן, עם ההסתייגות שאלו מחקרים אפידמיולוגים שלא מביאים בחשבון את הידע שיש לנו כעת. זו אותה הנקודה עליה דיבר ד"ר קלי מקודם, בהתייחס לעמדת ה-CDC באשר לחיסונים ואוטיזם. הוא לא טוען שה- CDC, או איגוד רופאי הילדים (בו הוא חבר) משקרים כאשר הם אומרים 'חיסונים אינם גורמים לאוטיזם'. הוא אומר שהם מסתמכים על מחקרים לא מספקים וישנים".

ד"ר קלי על ה-CDC וד"ר וויליאם תומפסון [שחשף את זיוף תוצאות המחקר מטעם ה-CDC שמצא קשר בין חיסון ה-MMR לאוטיזם]:

עו"ד: "האם זו עמדתך שה-CDC נגוע בדרך כשלהי בהונאה בהתייחס לעמדתו באשר לחיסונים ואוטיזם"?

ד"ר קלי: "כפי שדווח, ד"ר תומפסון, עובד ה-CDC שהלשין, אמר זאת".

עו"ד: "אני מעוניין לברר האם אתה תאמץ עמדה זו ותאמר שה-CDC מעורב בהונאה בדרך כלשהי"?

ד"ר קלי: "אין לי דעה לומר. הם חכמים בדרך שבה הם מפרסמים נתונים על מנת למנוע תשומת לב ציבורית לזה שיש קשר. אני יכול להבין מדוע הם עשו זאת. יש כאן משום טיוח, אבל, איך לומר, זה נעשה למען מטרה טובה".

טוב. זה משגע אותי. מה שאתה רואה בתצהירים של ד"ר קלי וד"ר צימרמן זה שהם באמת מנסים "ליישר קו" עם העמדה לפיה חיסונים הם, בד"כ, "יעילים ובטוחים" ושמרבית הילדים צריכים להתחסן. נראה שד"ר קלי נותן ל- CDC אישור לשחק עם הנתונים, הואיל וזה נעשה "למטרה טובה". המשמעות הנה שלעולם אין סיבה טובה מספיק לסכן את תכנית החיסונים. לעולם. גם כאשר קרוב ל- 3% מהילדים שלנו מאובחנים כאוטיסטים. זה שיגעון.

אני מעריך את העובדה שד"ר קלי מאשר שד"ר וויליאם תומפסון, מדען ב-CDC שהפך למלשין, כן האשים את ה-CDC בהונאה, אבל האמון ימשיך להישחק עד שפקידי בריאות הציבור יאמרו את האמת על הקשר בין חיסונים לאוטיזם.

ד"ר צימרמן על ילדים אוטיסטים תחת טיפולו במרפאה בהרווארד:

עו"ד: "אתה פוגש ילדים עם אוטיזם במרפאה שלך מדי יום, מדי שבוע, שמקורו בבעיה קודמת במיטוכונדריה"?

ד"ר צימרמן: "כן".

עו"ד: "וכאשר אתה פוגש ילדים אלו, אתה מנסה לברר מה היה הגורם, או הטריגר, לאוטיזם הרגרסיבי שלהם"?

ד"ר צימרמן: "כן".

עו"ד: "ובמרפאה שלך, אתה רואה בחיסונים כגורם אפשרי לאוטיזם הרגרסיבי, בדומה לילד ייטס?

ד"ר צימרמן: "כן, ואז אנו מאד מנסים לטפל בהם".

ד"ר צימרמן מאשר שחיסונים "מונחים על השולחן" בתור אחד הגורמים האפשריים לאוטיזם בקרב כל הילדים הבאים למרפאה שלו.

ד"ר צימרמן על מחקרים אפידמיולוגים לעומת תצפיות קליניות

עו"ד: "האם יש הבדל בין קביעת קשר סיבתי, נניח, בין חיסונים ואוטיזם רגרסיבי במחקרים אפידמיולוגיים, לעומת קביעת קשר שכזה במטופל מסוים בכלים קליניים"?

ד"ר צימרמן: "אלו שתי גישות מאד שונות".

עו"ד: "אתה יכול להרחיב על זה מעט"?

ד"ר צימרמן: "מחקר אפידמיולוגי בוחן אוכלוסיה גדולה, אך לא יכול לזהות תת-קבוצה קטנה. הגישה שלנו שונה מאד, אנו מתחילים לא מקבוצה גדולה, אלא מהפרט".

ד"ר קלי על הסיכון שבמתן מספר חיסונים בו זמנית:

עו"ד: "ציינת שאתה לא יכול לזהות את החיסון הספציפי שהיה הטריגר לאוטיזם הרגרסיבי, ושהיה זה כל ה- 'סט' של החיסונים שגרמו לכך"?

ד"ר קלי: "נכון. במובן זה שכל חיסון יוצר דלקת ברמה מסוימת, וניתן לפרש זאת בדרך לפיה הדלקת שנוצרה מכל החיסונים האלו יחדיו היתה הגורם להתדרדרות. אילו החיסונים הללו היו ניתנים בנפרד על פני תקופה של שבועיים, אפשר שלא היה כלל אירוע שכזה. זו ההצטברות של התגובה הדלקתית".

ג'יי בי הנדלי מסכם את הנושא בכמה הערות, הנה כמה מהן:

ראשית הוא מביע הערכה והכרת תודה כלפי ד"ר צימרמן וד"ר קלי שהסכימו להעיד תחת שבועה ולאשר שחיסונים יכולים לגרום לאוטיזם בילדים עם רגישות מסויימת.

הוא חולק על הגישה הבינארית שמתייחסת לפגיעת החיסון בהקשר לאוטיזם כהכל או כלום – או שהילד נפגע ומדרדר לאוטיזם, או שהוא יוצא ללא פגע. הוא טוען שקיים רצף של פגיעות שכולל מחלות אוטואימוניות, פגיעות נוירולוגיות, הפרעות למידה, קשב וריכוז, חרדה, אלרגיה חמורה ועוד. אלה ילדים שהרופאים הללו לא רואים במרפאה שלהם, שמטפלת בילדים אוטיסטים בלבד, ולכן אין לשלול את האפשרות שאותו מנגנון יכול לגרום לשורה ארוכה של פגיעות, מלבד ההדרדרות לאוטיזם.

עוד דבר שלא נלקח בחשבון בגישתם של שני הרופאים הללו, הוא האפשרות שההפרעה המיטוכונדרית נגרמה גם היא כתוצאה מחיסונים. ייתכן שחיסונים קודמים גרמו להפרעה המיטוכונדרית, והחיסונים הנוספים יחד עם ההפרעה המיטוכונדרית גרמו להדרדרות לאוטיזם. כמו כן, ייתכן שהילדים שלא הראו נסיגה ברורה לאוטיזם נפגעו מהחיסון ולקו באוטיזם באחד החיסונים המוקדמים יותר, למשל החיסון של גיל חודשיים, או אפילו כתוצאה מחיסון שאמותיהם קיבלו בהריון, מה שמעלה את שיעור הילדים האוטיסטים שלקו באוטיזם כתוצאה מחיסונים בצורה משמעותית מאד לעומת ההערכות של שני הרופאים, שגם הן גבוהות למדי.
הנדלי גם מצר על החסר בהסתכלות הוליסטית על הבעיה, ועל כך שכל רופא או חוקר נשאר בתחום הצר שלו מבלי לשלב את הממצאים לתמונה אחת רחבה. ד"ר צימרמן וקלי אינם טוקסולוגים, הם לא מבינים מושגים כמו "ביופרסיסטנס" (התמדה ביולוגית) של האלומיניום וכיצד הוא נשאר במוח, ואת הקשר בין האלומיניום לדלקתיות שהם מדברים עליה. הם לא מבלים זמן עם חוקרים כמו ד"ר קריסטופר אקסלי וד"ר קריסטופר שאו החוקרים את ההשפעות הרעילות של אלומיניום, כדי לקבל נקודת מבט רחבה יותר של איך מתפתח אוטיזם. ד"ר קלי מתמקד במיוחד במה שקורה בחיסון של גיל שנה, מבלי להתייחס לאפשרות שהילד כבר סובל מהרעלה מוקדמת כתוצאה מאחד החיסונים הקודמים.

למרות הביקורת על המגבלות שבעבודתם ועדותם, הם ללא ספק עשו צעד מאד חשוב ואמיץ שלאחריו יהיה עוד יותר קשה להכחיש את הקשר שבין חיסונים ואוטיזם.

לחץ כאן להורדת עלון המידע המלא

החיסון נגד חצבת ומחלת החצבת: שאלות ותשובות

לחץ כאן להורדת עלון המידע המלא

החיסון נגד חצבת ומחלת החצבת: שאלות ותשובות

תשובות לשאלות לגבי הסיכונים מחיסון ה-MMR לעומת הסיכונים מחצבת בארצות הברית.

דו"ח חצבת (DIS) ודו"ח סיכוני החיסון (VRS) של ארגון רופאים למען הסכמה מדעת (PIC) המתבססים על נתונים, סטטיסטיקות וניתוח סיכוני המחלה לעומת סיכוני החיסון, מספקים עובדות חשובות בכדי לאמוד את הסיכונים והיתרונות של החיסון בצורה מודעת. להלן מידע נוסף על הסיכונים מחצבת בהשוואה לסיכונים מחיסון הMMR - ,עם תשובות לשאלות הקוראים לגבי DIS ו- VRS .

1. כאשר מעריכים את סיכוני החצבת, מדוע סיכון המחלה לעתים נאמד בהתבסס על נתונים מתקופות זמן שונות, כמו תקופת טרום החיסונים (סוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60, לפני שהתחילו לחסן), שנות ה-80 ושנות ה-90?

כדי לשקלל את הסיכון להידבק בחצבת יש להתיחס לנתונים מהתקופה שקדמה לחיסונים כיוון שההסתברות לחלות ירדה באופן משמעותי עם תחילת תוכנית החיסונים המאסיבית. למרות זאת, מאז שנות ה-60 חלה התקדמות משמעותית בטיפול הרפואי, במחקר מחלת החצבת, ובמעקב אחר סיבוכי המחלה. לכן המידע מתבסס גם על נתונים עדכניים יותר הנוגעים לתחלואה בחצבת באוכלוסיית ארה"ב.

2. חלק מהמקורות מעריכים ששיעור התמותה מחצבת הוא 1 ל-1000 אבל PIC מצהירים שהשיעור האמתי הנו 1 ל-10,000. מדוע?

בתקופה שקדמה לחיסונים, על פי פרסומים של מחלקות בריאות הציבור, שיעור המקרים המדווחים היה 1 ל-1000. למרות זאת, מלת המפתח היא "מדווחים". רק 10% מהמקרים מדווחים לרשויות הבריאות, כגון המרכז לבקרת ומניעת מחלות (CDC).

מאחר ו-90% ממקרי החצבת אינם מדווחים ל-CDC , שיעור התמותה בפועל הנו 1 ל-10,000 מקרי חצבת. חשוב למדוד את סיכוני המחלה בהתבסס על כלל מקרי החצבת ולא רק על 10% המקרים המדווחים.

3. אם לא כל המקרים מדווחים ל-CDC כיצד ידוע שרק 10% מדווחים?

בדיקות דם של דגימות שנלקחו מהתקופה שקדמה לחיסונים, מראות שכמעט כולם נדבקו בחצבת בשלב כלשהו בצעירותם. בנוסף, מספר מקרי החצבת הממוצע בשנה היה בערך כמו מספר הלידות באוכלוסיה. מאחר שמספר הלידות בתקופת טרום החיסונים היה בממוצע 4 מיליון ניתן להסיק שהיה ממוצע של 4 מיליון מקרי חצבת בשנה. מתוכם רק 400,000 היו מדווחים.

4. מה הבסיס לאמירה שכל מקרי המוות מדווחים?

רשומות התמותה מחצבת בארה"ב מבוססות על תיעוד סיבת המוות בתעודות פטירה. בניגוד לתת-דיווח משמעותי ומוכח של תחלואה בחצבת, אין הוכחות משמעותיות לתעודות פטירה חסרות או לאי-דיווח של מוות מחצבת.

5. האם חיסון ה-MMR גרם לשינוי בפיזור מקרי חצבת מדווחים על פני גיל?

כן. ישנן הוכחות שמאז שהחלה תכנית החיסונים לחצבת, יש מספר לא פרופורציוני של מקרי חצבת מדווחים בקרב צעירים מאד ומבוגרים בהשוואה לתקופת טרום החיסונים.

לפני שנות ה-80 מתוך כלל חולי החצבת המדווחים, מעל 72% היו בגילאי 5-19 ופחות מ-3% היו מעל גיל 20. ב-1990 מתוך כלל החולים המדווחים, 35% היו בגילאי 5-19 ואילו 17% היו מעל גיל 20.
לפני תוכנית החיסונים המאסיבית כמעט כל ילד חלה בחצבת מתונה עד גיל 15; לכן, מבוגרים היו מחוסנים ומוגנים מפני חצבת.

בנוסף, כאשר תינוקות נולדים לאמהות שחלו בחצבת באופן טבעי, הם מוגנים מפני חצבת על ידי חסינות אמהית למשך זמן ארוך יותר בהשוואה לתינוקות הנולדים לאמהות שחוסנו. לכן, חסינות אמהית הגנה על תינוקות בחודשי החיים הראשונים למשך זמן ארוך יותר בתקופת טרום החיסונים לעומת היום.

6. כיצד ייתכן ששיעור התמותה מחצבת שונה משיעור מקרי המוות מחצבת?

תמותה ומקרי-מוות הנם מדדים המתייחסים לקבוצות שונות באוכלוסיה. שיעור התמותה מתייחס לכלל האוכלוסיה, ללא קשר לתחלואה. לעומת זאת, שיעור מקרי המוות מתייחס רק לפרטים שחלו במחלה.

ממש לפני תחילת החיסון בחצבת, שיעור התמותה היה 0.2 לכל 100,000 מכלל אוכלוסיית ארה"ב, כלומר אדם אחד מתוך 500,000 אנשים שחיו בארה"ב מת מחצבת, בשנה. יש לשים לב לכך שבשנה, רק 2% מהאנשים בארה"ב חלו בחצבת. היו רק 4 מיליון מקרי חצבת בשנה מתוך אוכלוסיה של 200 מיליון.

במשך אותה תקופת זמן שיעור מקרי המוות היה 1 ל-10,000 כלומר מכל 10,000 אנשים שחלו במחלה נפטר ממנה אדם אחד, בשנה.

7. מה ההבדל בין תמותה מחצבת של 0.2 לכל 100,000 מאוכלוסיית ארה"ב לעומת שיעור תמותה מחצבת של 0.9 לכל 100,000 בקרב ילדים מתחת לגיל 10? מדוע המספרים (0.2 ו 0.9) שונים?

מספרים אלו מסתכלים על קבוצות אוכלוסיה שונות. כאשר מסתכלים על כלל הגילאים באוכלוסיית ארה"ב, ב-1963 שיעור התמותה (או המוות) היה 0.2 לכל 100,000 כיוון שהיו כ-400 מקרי מוות מתוך אוכלוסיה של 200 מיליון. לעומת זאת, כאשר מסתכלים על ילדים מתחת לגיל 10, שיעור התמותה היה 0.9 לכל 100,000 כיוון שהיו בערך 360 מקרי מוות בקרב ילדים מתחת לגיל 10 מתוך אוכלוסיה של 40 מיליון ילדים מתחת לגיל 10.

8. כמה מקרי מוות ודלקת קרום המוח היו בתקופה שלפני החיסונים?

בין השנים 1959 ו-1962, בשנה היו כ-400 מקרי מוות מחצבת מתוך 4 מיליון איש שחלו במחלה (1 ל-10,000). מספר הלוקים בדלקת קרום-המוח מחצבת הוא כחצי ממספר המיתות מחצבת, כלומר היו כ-200 מקרים של דלקת קרום המוח מחצבת (או 1 ל-20,000) בתקופה שקדמה לחיסונים.

9. מקורות מסוימים טוענים שהיו בשנה 4,000 מקרים של דלקת קרום-המוח מחצבת בשנות ה-60, אבל בעצם דלקת קרום-המוח מחצבת הופיעה ב-1 מתוך 20,000 מקרים – שזה סך הכל 200 מקרים (4 מיליון/20,000) מה קורה פה?

מתוך מעקב אחר חצבת בין השנים 1985-1992 התגלה שדלקת קרום-המוח מחצבת מופיעה ב-1 מתוך 1,000 מקרים מדווחים. חלק מהמקורות טועים כאשר הם מכפילים את היחס בסה"כ המקרים בשנות ה-60 כאשר בעצם היחס צריך להיות מוכפל רק במספר המקרים המדווחים. בנוסף המקורות, בחלקם, מתעלמים מכך שהמעקב אחר חצבת בשנים אלו, הראה גם שמספר מקרי דלקת קרום-המוח כתוצאה מחצבת היה חצי ממספר מקרי המוות. לכן, מאחר שהיו 400 מקרי מוות מחצבת בשנה, בשנות ה-60, היו בערך 200 מקרים של דלקת קרום המוח מתוך 4 מיליון חולים סה"כ ( 1 ל-20,000 מקרים).

10. מה הסיכון למות מדלקת קרום המוח החריפה subacute sclerosing panencephalitis (SSPE) אם נדבקת בחצבת?

הסיכון ל-SSPE הוא בין 6-22 מתוך מיליון מקרי חצבת, כפי שמצוין בעלון המידע של חיסון ה-MMR.

11. האם המחקר של Bellini המעריך את הסיכון ל-SSPE ב 7-11 מקרים ל-100,000 מקרי חצבת הוא מדוייק?

לא. Bellini מצא 12 מקרים של SSPE בין השנים 1989-1991 והסיק הערכת סיכון מתוך ההנחה ש- 30-50% מכלל מקרי החצבת מדווחים. הנחה זו מקורה במחקרים שהתבססו על נתוני בתי-חולים ומרפאות. זאת למרות שבדרך כלל תחלואה בחצבת לא דורשת השגחה רפואית; לכן, החישוב של אחוז התחלואה המדווחת מחצבת מתוך חולי חצבת שהיו תחת השגחה רפואית, אינו פרופורציוני.

בניגוד לכך, אם 12 מקרים של SSPE מושווים ל 123 מקרי מוות מחצבת בין השנים 1989-1991, ניתן להעריך בהיגיון שהיה מקרה אחד של SSPE על כל 10 מקרים של מוות מחצבת. מאחר ושיעור מקרי המוות מחצבת הוא 1 ל-10,000, הסיכון ל-SSPE שמצא Bellini הוא בעצם 1 ל-100,000 (או 10 למיליון).

12. מדוע חישובי VRS אינם מבוססים על כל שלושת הווירוסים בחיסון ה-MMR (חצבת חזרת אדמת) כאשר משווים לסיכון מחצבת?

כאשר מעריכים את סיכון מחלת החצבת לעומת החיסון, אין ברירה אלא לאמוד למול ה-MMR כיוון שחיסון לחצבת בלבד אינו זמין יותר בארה"ב.

13. מה הסיכונים למות מחצבת כיום בארה"ב?

הסיכון למוות מחצבת לא השתנה מאז 1963. הסיכון עדיין 1 ל-10,000 מקרים (או 1 ל-1,000 מקרים מדווחים) בארה"ב.

14. מה יקרה היום אם כולם בארה"ב ידבקו בחצבת?

על כל 8,000 חולי חצבת, 7,999 או 99% יחלימו במלואם. נתון זו ידוע כיוון שבשנות ה-60 , כאשר כולם נדבקו בחצבת, 1 מתוך 10,000 מת מהמחלה ו-1 מתוך 40,000 סבל מנכות צמיתה או לקה ב SSPE, בסך הכל 1 ל-8,000 מקרים (1 ל-10,000 ועוד 1 ל-40,000).

15. בשנות ה-60 המוקדמות היו מאות מקרים של מוות ונכות צמיתה כתוצאה מחצבת. האםPIC מציעים שכולם בארה"ב ידבקו בחצבת?

לא. המטרה היא להוריד את התמותה והנכות מכל סיבה שהיא, עד כמה שאפשר. הציבור צריך להיות מודע לכך שחיסון הוא לא הדרך היחידה למנוע מוות מחצבת. לדוגמה, הוכח מדעית שרמות נמוכות של ויטמין A קשורות לתמותה מחצבת. ואכן, באוכלוסיות שבהן מחסור בוויטמין A הוא שכיח, הסבירות למות מחצבת גבוהה פי 30-60. הורים ורופאים צריכים לקחת בחשבון את כל העובדות הנוגעות לילדים שתחת אחריותם, כאשר הם שוקלים את האפשרויות העומדות לרשותם.

16. חלק מתופעות הלוואי של חיסון ה-MMR כלולות בדו"ח סיכוני החיסון (VRS) האם יש תופעות לוואי אחרות, ואם כן היכן הן קיימות?

כן. עלון המידע של חיסון ה-MMR מכיל רשימה ארוכה יותר של תופעות לוואי אפשריות.

17. מהיכן ידוע שחיסון ה-MMR גורם להתקפי פרכוסים אצל אחד מתוך 640 ילדים?

הממצא הזה הוסק מתוך תוצאות המחקר הסטטיסטי, האמין והחד משמעי ביותר שנערך אי פעם לבדיקת הקשר בין חיסון ה-MMR והתקפי פרכוסים. כדי לבחון את בטיחות החיסון נערך מחקר שכלל מעל חצי מיליון ילדים, הן מחוסנים והן לא מחוסנים, מתוך אוכלוסיה דנית, כמייצגת של האוכלוסיה הגלובלית. התוצאות שפורסמו בכתב העת Journal of the American Medical Association הראו שפרכוסים מחיסון ה-MMR הופיעו עד שבועיים ממתן החיסון, אצל כ-640 ילדים.

18. חלק מהמקורות טוענים שהתקפי פרכוסים קורים בתדירות נמוכה יותר מ-1 ל-640. כיצד זה יתכן?

ישנם מחקרים שונים שבדקו את הקשר בין התקפי פרכוסים וחיסון ה-MMR , אך הם חלשים בעוצמה הסטטיסטית שלהם. הסיכון להתקפים של אחד מתוך 640 ילדים נובע מהמחקר המקיף שבדק מעל חצי מיליון ילדים וכלל 98,000 ילדים לא מחוסנים כקבוצת ביקורת. לכן זהו המחקר עם העוצמה הסטטיסטית הגבוהה ביותר הקיימת, בהקשר להתקפים וחיסון ה-MMR.

19. האם מחקרים אפידמיולוגים מראים שחיסון ה-MMR "גורם" להתקפים אצל ילדים מסוימים, או רק שחיסון ה-MMR "מקושר" לעליה בסיכון להתקפים?

חיסוןMMR עשוי לגרום להתקפים כיוון שנגיף החצבת עשוי לגרום להתקפים. הזרקה של נגיף חי לאדם (זה מה שמכיל חיסון ה-MMR) בשילוב עם חומרים אחרים המצויים בחיסון, יכול להביא למימוש הפוטנציאל של הווירוס לגרום להתקפים. בהקשר הזה מחקרים אפידמיולוגיים לא נדרשים כדי להוכיח סיבתיות. להיפך, הם נדרשים כדי לאמוד עד כמה MMR גורם להתקפים.

20. כמה התקפי פרכוסים גורם חיסון ה-MMR בארה"ב בשנה?

חיסון ה-MMR גורם לכ-5,700 התקפים בשנה בארה"ב (בהנחת סיכון להתקפים של [1 ל-640] ב-3.64 מיליון ילדים בארה"ב המחוסנים עם המנה הראשונה של MMR בכל שנה), כפי שדווח במכתב של PIC 2017 לעורכי ה- BMJ.

21. מהיכן ידוע ש-3.64 מיליון ילדים בארה"ב מחוסנים במנה הראשונה של ה-MMR בכל שנה?

בכל שנה נולדים כ-4 מיליון ילדים בארה"ב, והספר הוורוד של ה-CDC מצהיר שכיסוי חיסוני עבור ה- MMR הנו 91%. לפיכך 91% מתוך 4 מיליון נותן 3.64 מיליון ילדים שמקבלים בכל שנה את המנה הראשונה של ה-MMR.

22. האם התקף פרכוסים שנגרם מחיסון ה-MMR הנו מצב חירום רפואי?

התקפי פרכוסים מחיסון חצבת לרוב דורשים הגעה למחלקת טיפול נמרץ רפואית.

23. חלק מהמקורות טוענים שהתקפי פרכוסים הם חולפים. האם פרכוסים מחיסון ה-MMR עלולים לגרום לנזק תמידי?

כן. ב-5% מהתקפי הפרכוסים התוצאה היא אפילפסיה, הפרעה מוחית שמובילה להתקפים חוזרים ונזק קבוע.

24. לכמה מקרי אפילפסיה גורם חיסון ה-MMR בכל שנה?

כ-300 התקפים מחיסון MMR (5% מ- 5,700 ) יובילו לאפילפסיה בשנה בארה"ב, כפי שמוסבר במכתב לעורך מטעם PIC 2017 בכתב העת BMJ .

25. האם מערכת הדיווח על תופעות לוואי מחיסונים (VAERS) מנטרת את שיעור ההתקפים מחיסוןMMR ?

כן, אבל לא באופן מספק. VAERS היא מערכת דיווח פאסיבית, והיא מוגבלת באופן משמעותי בשל תת-דיווח. VAERS מקבלת רק 90 דיווחים על התקפים מחיסון-MMR בשנה, בעקבות המנה הראשונה – שהם רק 1.6% מתוך 5,700 התקפים מחיסון MMR שקורים בפועל. לכן, תופעות לוואי משמעותיות אחרות מ-MMR כגון נזק נוירולוגי תמידי ומוות, עשויים להיות בתת-דיווח באותה מידה.

26. האם חצבת גורמת ליותר או פחות נזק מחיסון ה-MMR?

התשובה לשאלה זו אינה ידועה. בתקופת טרום החיסונים, חצבת גרמה לכ-400 מקרי מוות בשנה ו-100 מקרים של נזק תמידי בשנה. למרות זאת, רוב מקרי החצבת הקשים ניתנים למניעה עם רמות מספקות של ויטמין A.

ניגוד לכך, חיסון ה-MMR גורם ל 5,700 התקפים בשנה מתוכם אצל 300 (5%) התוצאה היא אפילפסיה; והתקפים הם רק 12% מהתגובות הקשות לחיסון MMR שמדווחות ל VAERS. בנוסף, דו"ח הסיכונים מחיסון החצבת (VRS) מראה גם, שמחקרים לא הצליחו לשלול את האפשרות ש-MMR גורם לנזק תמידי פי ארבע יותר מאשר חצבת גורמת למוות.

27. מה החשיבות בבחינת מחקרי בטיחות מסוימים מתחילת שנות האלפיים?

בתחילת שנות האלפיים מחקרים מסוימים היו הנרחבים ביותר שנעשו, וכללו קבוצות ביקורת שאינן מחוסנות ב- MMR. מחקרים אלו היו אחראים לחששות מבטיחות חיסון הMMR - שאיימו על תוכנית החיסונים המאסיבית בשנות ה-90 המאוחרות.

28. תוכנית החיסונים המאסיבית לחצבת העלימה את מגפת החצבת בארה"ב. האם זוהי לא הוכחה ליתרונות שעולים על הסיכונים?

המחקר והנתונים הקיימים לא הוכיחו שסיכונים מחיסון ה-MMR הם פחותים מהסיכונים מחצבת, כפי שתואר בדוחות החצבת DIS ו- VRS.

29. האם PIC מעודדת הורים לא לחסן ילדים בחיסון ה-MMR?

רופאים למען הסכמה מדעת לא נותנים עצות רפואיות אישיות. למרות זאת,PIC מעודדת הורים לעשות החלטות מודעות. לאחר סקירה של חומרי הלימוד של PIC, הורה עשוי לקבל או לוותר על חיסון ה-MMR, או כל חיסון אחר.

חקיקה בנושא חיסונים

מקור: An Open Letter To Legislators

לחץ כאן להורדת המכתב

מחוקק יקר,

שמי טטיאנה אוֹבּוּקָניץ', דוקטור לאימונולוגיה. מכתב זה נועד לתקן מספר טעויות נפוצות בנוגע לחיסונים, על מנת לסייע לך לגבש הבנה מאוזנת ואובייקטיבית של הנושא, על בסיס תאוריות מקובלות בתחום לצד ממצאים מדעיים עדכניים.

האם ילדים לא מחוסנים מהווים סכנה גדולה יותר לציבור מאשר מחוסנים?

לעתים תכופות נטען שהורים הבוחרים לא לחסן את ילדיהם מסיבות אידאולוגיות מסכנים את יתר הציבור. החקיקה לביטול הפטורים מחיסונים, הנמצאת כעת בהליכים אצל המחוקקים הארציים והפדרליים בכל ארה"ב, מבוססת בעיקרה על תפישה זו. חשוב להבין שטבע ההגנה שמקנים חיסונים רבים - כולל מרבית החיסונים המומלצים לילדים על ידי המרכז לבקרת מחלות ומניעתן בארה"ב - אינו עולה בקנה אחד עם הצהרה זו. במכתב שלהלן אסקור מספר חיסונים מומלצים שאין ביכולתם למנוע הפצת מחלות, בין אם מפני שלא תוכננו למניעת הדבקה (אלא רק למניעת תסמיני המחלה), ובין אם מפני שנועדו למחלות שאינן מדבקות. כל אדם שלא יקבל את החיסונים שאתאר להלן אינו מהווה סיכון לכלל הציבור יותר מאשר אדם שכן התחסן, ומכאן שאפליה נגד ילדים לא מחוסנים בסביבה של בית ספר ציבורי למשל, לא תהיה צעד מוצדק.

1. IPV (Inactivated Poliovirus Vaccine; חיסון מומת נגד נגיף הפוליו) אינו מסוגל למנוע הדבקה בנגיף הפוליו (ראו מחקר מדעי בקישור מס' 1 בנספח). נגיף הפוליו הטבעי אינו קיים בארה"ב כבר לפחות עשרים שנה. אפילו במקרה של יבוא מחודש של הנגיף מחוץ לארץ, חיסון באמצעות IPV לא ישפיע על הבטיחות במקומות ציבוריים. יש לציין כי הכחדת נגיף הפוליו מיוחסת לשימוש בחיסון אחר, OPV (Oral Poliovirus Vaccine; חיסון פוליו שניתן דרך הפה). בארה"ב הופסק השימוש ב-OPV לפני זמן רב, למרות שביכולתו למנוע הדבקה בנגיף הפראי, והוא הוחלף ב-IPV עקב בעיות בטיחות.

2. מחלת הטטנוס אינה מדבקת, אלא מתפתחת בפצעי נקב עמוקים שהזדהמו בנבגי קולוסטרידיום טטני (C. tetani.) חיסון נגד מחלת הטטנוס (הניתן בחיסון המשולב DTaP) אינו משפיע במאום על הבטיחות במקומות ציבוריים; הוא נועד להגנה אישית בלבד.

3. החיסון נגד דיפתריה טוקסואיד (הכלול אף הוא ב-DTaP) נועד אמנם למניעת השפעותיו המזיקות של רעלן הדיפתריה, אך הוא לא נועד למניעת התרבות והדבקה של החיידק C. diphtheriae. חיסון נגד דיפתריה אינו משפיע כלל על הבטיחות במקומות ציבוריים; אף הוא נועד להגנה אישית בלבד.

4. בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת החליף חיסון השעלת הניתן כיום בארה"ב (aP - acellular pertussis; הרכיב האחרון בחיסון המשולב DTaP) את חיסון השעלת הישן, שהיה מבוסס על תאים שלמים, צעד שגרר התפרצות חסרת תקדים של מחלת השעלת. בניסוי שבו הדביקו במכוון קופי אדם בשעלת התגלה שחיסון aP אינו יעיל במניעת התרבות והדבקה של B. pertussis (ראו קישור מס' 2 ברשימה שבנספח). מנהל המזון והתרופות בארה"ב פרסם אזהרה בנוגע לממצא מכריע זה [1].

* בנוסף, בישיבה של חבר היועצים המדעיים שהתקיימה במרכז לבקרת מחלות ומניעתן בארה"ב ב-2013, נחשפו נתונים מדאיגים נוספים, לפיהם זנים של נגיף השעלת (PRN-negative) המצויים כיום בארה"ב, פיתחו העדפה סלקטיבית להדבקת אנשים שקיבלו את כל זריקות הדחף של חיסון ה-DTaP (המסמך מופיע בקישור מס' 3 בנספח). פירוש הדבר שאנשים שחוסנו בכל המנות מצויים בסיכון רב יותר להידבקות בשעלת, ולפיכך גם להפצת המחלה, מאשר אנשים שלא חוסנו כלל.

5. מבין הזנים הרבים של וירוס ההמופילוס אינפלואנזה H. influenzae, חיסון Hib מונע אך ורק הידבקות בזן b. למרות שמטרתו היחידה היא להפחית את שיעור הנשאות, בין אם נלווים אליה תסמיני מחלה ובין אם לא, השימוש בחיסון Hib גרם להטיה לטובת הזנים האחרים (המסומנים באותיות a עד f). מאז שהוחל השימוש בחיסון Hib אצל ילדים, גורמים זנים אלה ליותר ויותר מבוגרים לחלות בזיהום חריף (ראו מחקר מדעי בקישור מס' 4 בנספח). הציבור הרחב פגיע כיום יותר לזיהומי המופילוס אינפלואנזה חריפים מאשר לפני תחילת מבצע החיסונים ב-Hib. בעידן של זיהומי המופילוס אינפלואנזה שאינם מזן b, אפליה נגד ילדים שלא מקבלים חיסון זה אינה הגיונית בשום קנה מידה מדעי.

6. צהבת נגיפית B היא מחלה הנישאת בדם. היא אינה מתפשטת בקהילה, במיוחד בקרב ילדים, שאינם עוסקים בדרך כלל בהתנהגויות בסיכון גבוה, כגון שימוש חוזר במחטים וקיום יחסי מין. חיסון ילדים נגד צהבת נגיפית מסוג B אינו יכול להשפיע משמעותית על מידת הבטיחות במקומות ציבוריים. בנוסף, אין איסור על הרשמה לבתי ספר לילדים שהינם נשאים כרוניים של נגיף הצהבת מסוג B. איסור על הרשמה לילדים שאינם מחוסנים - ואינם נשאים של הנגיף - יהווה אפליה בלתי סבירה וחסרת היגיון.

לסיכום, אנשים שלא קיבלו את החיסונים IPV, DTaP, HepB ו-Hib מסיבות אידאולוגיות, אינם מהווים סכנה לבריאות הציבור יותר מאשר אנשים שכן קיבלו חיסונים אלה. אין שום עילה לאפליה נגדם.

באיזו תדירות מתרחשות תופעות לוואי קשות כתוצאה מחיסונים?

אנו שומעים מכל עבר שתופעות לוואי קשות בעקבות חיסונים מתרחשות רק לעתים נדירות. למרבה הצער, המדע אינו מגבה הצהרה זו. במחקר שנערך לאחרונה באונטריו, קנדה, התברר כי חיסונים למעשה גורמים לביקור בחדר מיון אצל ילד אחד מכל 168 לאחר חיסוני גיל שנה, ואצל אחד מכל 730 לאחר חיסוני גיל שנה וחצי (המחקר מופיע בקישור מס' 5 בנספח).

מכיוון שהסיכון לתופעות לוואי המצריכות ביקור בחדר המיון לאחר מתן חיסונים במרפאות טיפת חלב הנו כה גבוה, קיים הכרח להשאיר את הבחירה לחסן לשיקול דעתם של ההורים. ניתן להבין שהם אולי אינם מוכנים לקחת על עצמם סיכון מיידי שכזה על מנת להגן על ילדיהם ממחלות שנחשבות קלות בדרך כלל, או שייתכן שילדיהם לעולם לא יחשפו אליהן.

האם יש באפשרותה של אפליה נגד משפחות המתנגדות לחיסונים מסיבות אידאולוגיות למנוע התפרצויות עתידיות של מחלות מדבקות כגון חצבת?

"פרדוקס החצבת" הוא תופעה מוכרת היטב למדענים החוקרים את המחלה. אני מצטטת ממאמרם של פולנד וג'ייקובסון (1994): "הכשלון במיגור החצבת: הפרדוקס המשתמע מהתפרצות המחלה בקרב מחוסנים." ("Failure to Reach the Goal of Measles Elimination: Apparent Paradox of Measles Infections in Immunized Persons." Arch Intern Med 154:1815-1820):

"הפרדוקס המסתמן הוא, שככל שעולה שיעור החיסון נגד חצבת באוכלוסיה, כך הופכת החצבת למחלה מדבקת עבור אנשים המחוסנים נגדה." [2]

כאשר חקרו את הסוגיה לעומק התגלה שהפרדוקס הנ"ל נובע מאחוז קטן באוכלוסיה המכונה "בעלי תגובה חלשה לחיסונים". בעלי התגובה החלשה אינם יוצרים נוגדנים רבים כתוצאה מהחיסון הראשון נגד חצבת. גם בהמשך מגיבה מערכת החיסון של אנשים אלה באופן בלתי מספיק לזריקות הדחף, ועד מהרה הם שבים להיות פגיעים למחלה (תוך 2-5 שנים), חרף היותם מחוסנים באופן מלא. [3]

תגובה חלשה שכזו אינה ניתנת לתיקון על ידי מתן חיסונים חוזרים: מסתמן שמדובר בתכונה חיסונית-גנטית [4]. מקרב אוכלוסיית הילדים בארה"ב מעריכים ש-4.7% הם בעלי תגובה חלשה לחיסונים.[5]

מחקירת התפרצויות של מחלת החצבת בסין ובקוויבק שבקנדה, עולה שהתפרצויות כאלה ממשיכות להתרחש, אפילו באוכלוסיות בעלות הכיסוי החיסוני הגבוה ביותר (95-97% או אפילו 99% מהאוכלוסיה, ראו מחקרים מדעיים בקישורים 6 ו-7 בנספח). זאת מפני שאפילו אצל המחוסנים בעלי התגובה המספקת לחיסונים, הנוגדנים שנוצרו עקב החיסון דועכים עם הזמן. החסינות המושגת כתוצאה מחיסונים אינה שוות-ערך לחסינות לכל-החיים, המתקבלת לאחר חשיפה טבעית למחלה.

קיים תיעוד לכך שאנשים מחוסנים הנדבקים בחצבת יכולים גם להדביק אחרים. למעשה, מקורן של שתי התפרצויות גדולות של המחלה ב-2011 (בקוויבק, קנדה ובעיר ניו יורק) היה באנשים שחוסנו בעבר נגד המחלה. [6][7]

לאור כל הנתונים שלעיל, ברור שביטול האפשרות לפטור מחיסונים, המנוצלת כעת רק בידי קומץ משפחות, לא תביא להכחדת מחלות וגם לא תמנע התפרצויות מחודשות של מחלות שכבר הוכחדו.

האם הפתרון המעשי היחיד הוא אפליה נגד מתנגדי חיסונים ממניעים אידאולוגיים?

במרבית התפרצויות החצבת האחרונות בארה"ב (כולל זו שהתרחשה בדיסנילנד) נדבקו בעיקר מבוגרים ותינוקות רכים, בעוד שבעידן שלפני החיסונים חלו בה בדרך כלל בגילאים 1-15. החשיפה הטבעית לחצבת הובילה לחסינות מפני זיהום חוזר לכל החיים, בעוד שהחסינות המושגת באמצעות חיסונים דועכת עם הזמן, ומותירה את המבוגרים חשופים, בהעדר ההגנה שהעניקו חיסוני הילדות שלהם. מחלת החצבת מסוכנת יותר עבור תינוקות ומבוגרים מאשר לילדים בגיל בית הספר.

בעידן שלפני החיסונים, למרות הסיכויים הגבוהים לחשיפה למחלה, תינוקות מתחת לגיל שנה כמעט לא חלו בה הודות למנגנון החיסוני רב העוצמה שהעבירו להם האמהות. העובדה שתינוקות רכים פגיעים כיום לחצבת היא תוצאה ישירה של מפעל החיסון ההמוני רב-השנים. האמהות, שקיבלו חיסונים בילדותן, לא חלו בחצבת בגיל ה"בטוח", ולפיכך לא פיתחו חסינות לכל החיים שאותה יכלו להעביר לילדיהן וכך להגן עליהם במהלך שנתם הראשונה.

למרבה המזל קיים גיבוי בדמות טיפול המחקה את אותה חסינות אמהית שהלכה ונשחקה. תינוקות וכל מי שפגיע למחלה או בעל כשל חיסוני, יכולים לקבל אימונוגלובולין, כלי שביכולתו להציל חיים על ידי מתן נוגדנים לנגיף לאחר החשיפה אליו. אלה מונעים התפתחות מחלה או לפחות מפחיתים את חומרתה (ראו קישור מס' 8 בנספח).

לסיכום: 1) עקב תכונותיהם של החיסונים המודרניים, אנשים שאינם מחוסנים אינם מהווים סיכון גדול יותר להדבקה במחלות פוליו, דיפתריה, שעלת ואינספור זני המופילוס אינפלואנזה שאינם סוג b, מאשר אנשים שכן חוסנו. בסביבת בית הספר אין ביכולתם של לא-מחוסנים להדביק אף אחד בצהבת נגיפית B, ואילו טטנוס אינו מדבק כלל; 2) לאחר חיסוני הינקות קיים סיכון מובהק לביקורים רבים יותר בחדר המיון, דבר שמעיד כי מתן חיסונים אינו הליך נטול סיכון; 3) בלתי אפשרי למנוע כליל התפרצויות של מחלת החצבת, אפילו באוכלוסיות מחוסנות באופן מושלם; ו-4) קיימת שיטה יעילה למניעת חצבת ומחלות נגיפיות נוספות בקרב תינוקות שלא ניתן לחסנם ובקרב בעלי כשל חיסוני, בדמות אימונוגלובולין.

לאור ארבע עובדות אלו, ברור שלא ניתן להצדיק בשום אופן אפליה בבתי הספר הציבוריים נגד ילדים שאינם מחוסנים מסיבות אידאולוגיות, שכן מצבם החיסוני של המתנגדים אינו מהווה כל סכנה לבריאות הציבור.

בברכה,
טטיאנה אוֹבּוּקָניץ', PhD

טטיאנה אוֹבּוּקָניץ' PhD היא מחברת הספר "אשליית החיסונים". היא למדה אימונולוגיה במוסדות הרפואיים היוקרתיים בעולם. את הדוקטורט שלה באימונולוגיה כתבה באוניברסיטת רוקפלר בניו יורק, ואת הפוסט דוקטורט עשתה בביה"ס לרפואה של הרוורד בבוסטון, מסצ'וסטס, ובאוניברסיטת סטנפורד שבקליפורניה.
ד"ר אוֹבּוּקָניץ' מעבירה שיעורים באינטרנט לכל המעוניינים בהבנה עמוקה יותר של פעולת מערכת החיסון האנושית, ומערך שיקולי הסיכון\תועלת האימונולוגים הכרוך במתן חיסונים: http://www.tetyanaobukhanych.com/nif.html.

מקורות מידע

קישור מס' 1:
The Cuba IPV Study collaborative group. (2007) Randomized controlled trial of inactivated poliovirus vaccine in Cuba. N Engl J Med 356:1536-44
http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/17429085

הטבלה שלפנינו לקוחה ממחקר שנערך על חיסון IPV בקובה. עולה ממנה שלאחר חשיפה מכוונת לנגיפי פוליו חיים מוחלשים במהלך הניסוי, התגלו הנגיפים בקרב 91% מהילדים שלא קיבלו את החיסון (קבוצת הביקורת B). אצל הילדים שכן חוסנו ב-IPV (קבוצות A ו-C) התגלו נגיפים אלה בשיעורים דומים, של 94-97%. בדגימות צואה של כל הילדים התגלו כמויות גדולות של נגיפים חיים. תוצאות אלה מעידות כי אין ביכולתו של IPV לווסת אוכלוסיות של נגיפי פוליו.

קישור מס' 2:
Warfel et al. (2014) Acellular pertussis vaccines protect against disease but fail to prevent infection and transmission in a nonhuman primate model. Proc Natl Acad Sci USA 111:787-92
http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/24277828

"קופי בבון שקיבלו חיסון aP היו מוגנים מתסמינים חריפים הקשורים לשעלת אך לא מפני התרבות מושבות החיידקים, לא נפטרו מהזיהום מהר יותר מאשר הפרטים שלא קיבלו חיסון והדביקו פרטים לא מחוסנים בחיידק ה-B. pertussis בקלות. לעומתם, אצל בעלי החיים שחלו בעבר (וזכו לחסינות טבעית) לא התפתחו מושבות בחשיפה חוזרת לחיידק."

קישור מס' 3:
Meeting of the Board of Scientific Counselors, Office of Infectious Diseases, Centers for Disease Control and Prevention, Tom Harkins Global Communication Center, Atlanta, Georgia, December 11-12, 2013
http://www.cdc.gov/maso/facm/pdfs/BSCOID/2013121112_BSCOID_Minutes.pdf

תפוצה מחודשת של שעלת (עמ' 6):
"ממצאים מעידים ש-85% מהחיידקים שבודדו (מתוך שישה אתרי מעקב שעלת ומההתפרצויות בוושינגטון ובוורמונט בשנת 2012) היו חסרי PRN, וסיכוייהם של נבדקים מחוסנים היו גבוהים יותר במובהק מאשר לא-מחוסנים לחלות בזנים חסרי ה-PRN. יתרה מכך, בהשוואה של נבדקים שהיו מחוסנים לפי הדרישות ב-DTaP עם נבדקים לא מחוסנים, סיכוייהם לחלות בזנים חסרי PRN היו גבוהים יותר, ממצא המרמז שחיידקים נטולי PRN פיתחו יתרון סלקטיבי להדבקת אנשים שחוסנו ב-DTaP."

קישור מס' 4:
Rubach et al. (2011) Increasing incidence of invasive Haemophilus influenzae disease in adults, Utah, USA. Emerg Infect Dis 17:1645-50
http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/21888789

בגרף שלהלן, מתוך מחקר של Rubach et al, מתוארים מספר מקרים חריפים של המופילוס אינפלואנזה H. influenzae (מכל הזנים) ביוטה, בעשור שבו קיבלו ילדים חיסוני Hib.

בסרט תיעודי זה, מסבירים מומחים על מחלה בשם MMF, בה האלומיניום מהחיסון נותר בשריר באזור ההזרקה למשך שנים עם תסמינים קשים של כאבי שרירים מייסרים.

הקשר בין MMF לחיסונים בוסס במחקרים:

מחלות אוטואימוניות/דלקתיות אשר נקשרו עם חיסונים המבוססים על אלומיניום, כוללים מצבים כמו: דלקת מפרקים, סכרת מסוג 1, טרשת נפוצה, זאבת, תסמונת עייפות כרונית, ותסמונת מלחמת המפרץ. זאת ועוד, אדג'ובנטים המבוססים על אלומיניום נקשרו עם MMF (מחלה דלקתית בשריר במקום ההזרקה), היווצרות תאים דלקתיים ותגובות אלרגיות בשל העלייה ברמות ה- IgE כתוצאה מגירוי האלומיניום. MMF ידוע היום כצבר אלומיניום בשריר במקום ההזרקה הנשאר שם לאורך זמן.

Perricone et al., J Autoimmun. 2013 Dec;47:1-16. doi: 10.1016/j.jaut.2013.10.004. Epub 2013 Nov 13.

בין הדוברים בסרט: פרופ' יהודה שינפלד, פרופ' כריסטופר אקסלי, פרופ' רומיין גררדי, פרופ' ג'רום אוטייר.

הסרט בבימויה של מארי-אנג פוייה, נכתב בשיתוף עם דידייר למברט והופק על ידי entre2prises et E3M

רופאים למען הסכמה מודעת מפרסמים ממצאים מדעיים על חיסון ה-MMR: לא הוכח שחיסון ה-MMR בטוח יותר מחצבת לילדים בארה"ב.

הארגון ללא מטרות רווח שבסיסו בקליפורניה, רופאים למען הסכמה מודעת (PIC), הודיע על פרסום חומר לימודי חדש שמטרתו לעזור לרופאים והורים להעריך את הסיכונים של מחלת החצבת לעומת הסיכונים של החיסון הכולל חצבת (MMR). החומר נועד לספק כלי לימודי, ידידותי למשתמש, ממידע שעובד על ידי המרכז לבקרת מחלות ומניעתן (CDC) והמרכז הלאומי לסטטיסטיקת בריאות. אנשים רבים אינם מודעים לכך שהסיכון למות או לסבול מפגיעה כרונית מחצבת בארה"ב היה נמוך מאד, אפילו לפני הצגת החיסון לחצבת ב-1963, אומרת ד"ר שירה מילר, מייסדת ונשיאת PIC. לכן, מחקרים לבטיחות החיסון חייבים להראות שהסיכון למות או לסבול מנזק כרוני מחיסון ה-MMR הוא אפילו נמוך יותר.

בסוף שנות ה-50 ובתחילת שנות ה-60, ממש לפני שהתוכנית לחיסון המוני לחצבת הוצגה, הסיכוי למות מחצבת היה 1 ל-10000 או 0.01%. עם זאת, הציבור באופן כללי לא היה מודע למספרים הללו, מאחר וה-CDC פרסם את שעור התמותה בהתבסס על מספר המקרים המדווחים בלבד. מאחר ומשוער שכ-90% ממקרי החצבת הם שפירים ולכן אינם מדווחים ל-CDC, השעור שפורסם לציבור הוא למעשה גבוה יותר פי 10 ממה שנמצא באוכלוסיה הכללית.

החומר הלימודי של PIC, שכולל הצהרת מידע על המחלה (DIS) והצהרת סיכון של החיסון (VRS), מספק מידע על כלל מקרי החצבת (כולל אלו שדווחו ואלו שלא דווחו ל-CDC), ומידע זמין על סיכוני ה-MMR. מידע זה מאפשר חישוב תועלת/סיכון מושכל יותר. המסמכים, שעברו סקירת עמיתים וביקורת על ידי מספר קלינאים ומומחים סטטיסטים, זמינים כעת להפצה לציבור.

כשמחליטים האם תרופה היא בטוחה, הסטנדרט הוא הסיכון מהמחלה שמנסים לטפל בה או למנוע אותה, אומרת ד"ר מילר. עם החיסונים, יש לעקוב אחרי אותה פרוצדורה כדי להחליט מהו הסטנדרט הבטוח. דרך החומר הלימודי שלנו, אנו מראים שלא הוכח שהסיכון למוות או פגיעה כרונית מחיסון ה-MMR הוא פחות מזה של החצבת. זה גורם חשוב בקבלת ההחלטה הבריאותית, הן אישית והן ציבורית.

רופאים למען החלטה מודעת הוא ארגון חינוכי עצמאי ללא כוונת רווח 501 (c)(3) המסור להבטחת הסכמה מודעת בחיסונים.

לקריאה והורדה של ה-DIS ו-VRS על החצבת

העמותה למתן מידע על חיסונים מרכזת דיווחים (as is) על פגיעות ותופעות לוואי מחיסונים, כפי שדווחו ע'י המדווח ולפיכך טיב הדיווח ו/או מהמינותו אינם באחריות העמותה.

כאשר את/ה מדווח/ת על פגיעה מחיסון, את/ה תורמ/ת למאגר חשוב היכול לשמש את הציבור הרחב וחוקרים לבחון מגמות חריגות ולהצביע על בעיות הקשורות עם אצוות חיסונים מסויימים, באזורים מסויימים, ועל היקף תופעות הלוואי בישראל כפי שמדווחים על ידי הציבור.

כל אדם המכיר את פרטי האירוע יכול לדווח, בין אם על עצמו או על אדם אחר אשר נפגע לאחר קבלת חיסון, גם אם הדיווח מתייחס לאירוע אשר התרחש לפני שנים רבות. אנא הקפד/י על מילוי מפורט ככל האפשר.

הדיווחים אינם נבדקים על ידי גורם רפואי או מחקרי או אחר לטובת זיהוי קשר סיבתי בין החיסון לפגיעה.

מאגר נתונים זה נשמר בשרתי גוגל ונתון למדיניות האבטחה של חברת גוגל.

במשלוח נתונים באמצעות טופס זה את/ה מאשר/ת לעמותה למתן מידע על חיסונים לפרסם בפומבי את הנתונים, למעט פרטים מזהים אישיים אודות המדווח (שם, כתובת אימייל וטלפון).

השאלון מנוסח בלשון זכר מטעמי נוחות בלבד.

לחצ/י כאן לדיווח על פגיעה מחיסון

בפסק דין תקדימי והיסטורי, פסק בית המשפט לפיצוי נפגעי חיסונים בארה"ב פיצויים להורי ג'.ב., לאחר שקבע שהחיסונים אותם קיבל, היוו גורם משמעותי בגרימת מותו. ג'.ב. קיבל את החיסונים הבאים בשני לספטמבר, 2011: דיפתריה-טטנוס-שעלת (DTaP), פוליו מומת (IPV), דלקת קרום המוח (HiB), זיהומים פנוימוקוקים (PCV) והחיסון נגד נגיף הרוטה. למחרת, ב- 3 בספטמבר, 2011, נקבע מותו. פסק הדין ניתן ביום 10 ביולי, 2017.

מפסק הדין: "לאחר ששקלתי בזהירות את הראיות והעדויות שהובאו בפני במקרה זה, ובהתאם לחוק המקובל, הח"מ מוצא שהתובעים עמדו בנטל ההוכחה. התובעים הציגו עדויות בעלות משקל מכריע לפיהן החיסונים אותם קיבל ג'.ב. ביום 2 בספטמבר, 2011, גרמו למעשה, או תרמו באופן משמעותי למותו מ "תסמונת המוות בעריסה". זאת ועוד, המשיבה [המדינה] נכשלה בהצגת ראיות בעלות משקל התומכות בגורם אחר, שאינו החיסונים, האחראי למותו. בהתאם לכך, התובעים זכאים לפיצויים".

פסק הדין המפורט מתאר את השתלשלות האירועים שהביאו למותו של ג'.ב., את עדויות המומחים ואת הראיות המדעיות והרפואיות שהוצגו בפני בית המשפט. בפסק הדין, מרחיב השופט, תומס גוואן, על אחת הטענות המרכזיות מצדם של התובעים, לפיה תגובה של דלקת "רגילה" וייצור ציטוקנים, כתגובה לחיסונים אותם קיבל, הביאה לתופעה מתועדת ומוכרת של דיכוי מערכת בגוף עד כדי חוסר יכולת לעבד פחמן דו-חמצני, מה שהביא לבסוף למותו של ג'.ב. תופעה זו מתועדת בספרות הרפואית ונמצאת בכ- 50% ממקרי המוות בעריסה. במילים אחרות, עולה מפסק הדין שהספרות הרפואית מכירה בתהליך לפיו תגובה דלקתית מתונה האופיינית לחיסונים, עלולה, במקרים נדירים, לגרור תגובת שרשרת המסתיימת במוות, מה שמוגדר היום כ- "מוות בעריסה".

דנה, אמא של איליי, מספרת על חיסון הפוליו החי-מוחלש אשר שיתק את בנה, על התעלמות המערכת והסתרת מידע החיוני לקבלת החלטה מושכלת על מתן החיסון

מרגישה שהגיע תורי לשתף את הסיפור שלי. עבר מספיק זמן שאוכל לספר בלי לבכות, למרות שהדמעות זולגות, גם מעצב, גם מכעס וגם מאכזבה גדולה, קודם מעצמי ואחר כך ממשרד הבריאות ששיקר לי התעלם ממני והסיר כל אחריות על הילד שלי ובעיקר לא נתן את כל האמת על חיסונים מבעוד מועד.

איליי נולד ילד מקסים ובריא, חוסן בכל החיסונים לפי התוכנית, כמו אחיו. יונק מלא והמשיך לינוק עד גיל שנתיים וחצי. כשהיה בן 11 חודשים התחילו הפרסומות לחיסון פוליו חי מוחלש. אפילו לא בדקתי. אפילו לא קראתי. לא נכנסתי לאינטרנט, לא שאלתי אף אחד. כל כך האמנתי שלא יפגעו באוצר הקטן שלי והלכתי ביום חם בחודש אוגוסט לחסן אותו.... ארור היום הזה...

אחרי ארבעה שבועות איליי עם חום 40 מעלות, יורד רק בהפוגות של נורופן. אני הולכת יום יום לרופא, בכלל לא מקשרת לחיסון, כי עבר זמן והוא אומר: ויראלי. ושוב ויראלי. הילד גמור, סמרטוט, בקושי אוכל או מחייך והרופא אומר: ויראלי. הוא כותב ברישום שהילד אחרי חיסון אבל גם אז אני לא עושה את הקישור.

אחרי 8 ימים רצופים של חום, איליי משתתק בכל פלג גוף שמאל. לא מזיז יד או רגל, חצי פנים נפולות. מילד שכבר הלך בכל הבית איליי לא מצליח אפילו לזחול. משותק.

רצה ליוספטל, מתחילים בדיקות CT, דיקור מותני, מוציאים דם ומטיסים אותנו באמבולנס לסורוקה שם הרופא לוקח אותנו לחדר צדדי ומספר כי לאיליי יש Adem. זוהי מחלה אוטואומנית ופוגעת בחומר הלבן של המוח, לרוב נגרמת ממחלה ויראלית. כך אמר הרופא אך שכח לציין שהמחלה יכולה להיגרם מחיסון וגם מופיעה בתופעות הלוואי של החיסון הארור...

אני מספרת ולא מעכלת. החיים מתחלקים לפני מה שקרה לאיליי ואחרי מה שקרה לו.... מתוק שלי איזה ילד גיבור. אושפזנו לחודש, מחובר לאינפוזיות, מקבל סטרואידים במשך חמישה ימים, שלא עזרו, מקבל פלזמה כדוריות דם במשך שבוע, לא עוזר. הילד שלי משותק ועכשיו אני גם מבינה שאני גרמתי לו לזה. אני. למה לא בדקתי.

אחרי חודש מועברים לשיקום בתל השומר. אני לא מוותרת, יוצרת קשר עם מעריב וידיעות, מתראיינת ליעל דן ברדיו, בעלי מופיע אצל עודד בן עמי, אני מופיעה אצל אורלי וגיא. החיים הופכים לסרט נע. אני נושמת כי זה באוטומט, מבפנים משהו מת.

בעזרת מנהלי קבוצת "חיסונים - בחירה מושכלת" המדהימים אני נחשפת לאט לאט לעולם המורכב והמרושע הזה שבנוי על אינטרסים וכסף. על חשבון הבן שלי. ארבעה חודשים היינו שם, עוברים שיקום אינטנסיבי, אך ללא הועיל. העברתי את הגדול לביה"ס במרכז והוא גר עם אחותי, אני לא עוזבת את איליי... החיים ממשיכים. פוגשת עוד אנשים במחלקה עם לקויות לאחר חיסון.

...ואז הולכת לד"ר אמיר אניספלד. הוא מסתכל על הילד, שואל מלא שאלות ושולח לקחת טיפות מבית מרקחת בדרום תל אביב ומבטיח שתוך שבוע איליי יזיז את היד. אני לא מאמינה, בשלב הזה איבדתי אמונה בכל, וגם בעצמי. אך הוא אמר - וקיים. תוך שבוע איליי מזיז את היד. כל מחלקת פיזיותרפיה על הרגליים. אני ממשיכה עם הטיפות ואיליי עומד על שתי רגליים. לאט לאט חוזר התפקוד, לא באופן מלא אבל, יש אור בקצה המנהרה.

היום איליי בן שלוש וחצי, עדיין מטופל בפיזיותרפיה וריפוי בעיסוק, אבל כבר לא רואים עליו את אשר עבר. אף אחד לא התקשר ואמר לי: נכון את צודקת, אנחנו גרמנו לזה. אנחנו לא מסרנו לך את כל האמת מההתחלה. בכל ראיון בו הביאו את הצד השני הם חזרו ואמרו שזה לא מהחיסון.

אני כועסת בעיקר על עצמי, שלא בדקתי, שהייתי תמימה והאמנתי בגוף הגדול הזה שנקרא משרד הבריאות. היום יש לי עוד תינוקת קטנה אשר לא מחוסנת כלל. כשאני מביאה אותה לשקילה בטיפת חלב הן משפילות מבט. אפילו לא מעיזות לדבר איתי על חיסון עבורה. קשה להעביר בכתב את התחושות הנוראיות וההרגשה שמשהו יושב לך על הלב, מועקה נוראית, ואפילו שהרוב מאחורינו זה לא באמת יכול להשכח. אני לא קוראת לאף אחד לא לחסן. ממש לא. אני קוראת לכם לפתוח ספרים, לקרוא מאמרים ולהבין טוב טוב מה אתם מכניסים לגוף של הילדים ומה ההשלכות ותופעות הלוואי של כל חיסון, ואז, ורק אז, תעשו שיקול. קשה אחר כך לסלוח לעצמך. קשה מאוד. תודה לכל מי שקרא עד פה.

א' מספרת על הפגיעה שחוותה מחיסון השפעת העונתי

הגעתי לקרוא באתרכם בעקבות תופעות לוואי שאירעו לי אחרי חיסון שפעת, ומצאתי את הסיפור של מיטל מ-2015, שעזר לי לאשש שקרה לי משהו דומה מחיסון השפעת שקיבלתי.

אני כותבת כאן את הסיפור שלי, ואשמח אם תשימו אותו בין הסיפורים הנוספים המופיעים באתר.

גם אני עשיתי חיסון.

אני בשנות ה 30 המאוחרות. במשך שנים לא עשיתי חיסון, ובגלל הלחץ ואווירת הכמעט הפחדה שהיתה כאן אחרי שפורסמו סיפורים בתקשורת על אנשים שמתו משפעת לפני מס' חודשים, החלטתי לעשות חיסון.

בערך שבוע מזמן החיסון קלטתי שיש לי עקצוצים בידיים ברגליים (בהתחלה קישרתי למשהו אחר שהיה לי בעבר) ואז העקצוצים החלו להופיע גם בשפתיים ובפנים. כשהעליתי את החשש שזה קרה בגלל החיסון רופא המשפחה לא חשב שיש קשר.

בדיוק שבועיים אחרי החיסון, היו לי בלילה זרמים מטורפים בגוף. הכל עקצץ, לא ישנתי בלילה בכלל.

הפנו אותי למיון, ושם נוירולוג שראה אותי, ישר אמר שיש קשר, ואף אמר מפורשות שי-ד-ו-ע שחיסון כזה יכול לעורר מחלה אוטואימונית.
בדיקת EMG יצאה תקינה, ועכשיו, בינתיים, אני על תרופות חזקות. משככי כאבים, ואני צריכה להגיע הלאה לרופא. אני מקווה לטוב.

רציתי להגיד תודה לכם על פרסום הדברים, כי כאן מצאתי אישוש למה שעובר עלי, ולעובדה שזה כנראה נגרם ע"י החיסון, כך שהמשכתי להתעקש עד שהגעתי לרופא שאישר את החשדות.

אני בשוק מכמה חמור זה יכול להיות, ומאחלת רפואה והחלמה מהירה לאבא של מיטל. רציתי להגיד למיטל: תודה על שיתוף הסיפור שלך.

בדיוק היום פרסמו כתבה בערוץ 2 על תופעות לוואי חמורות של חיסון הפפילומה. אמנם חיסונים זה נחשב משהו חשוב, שאמור לעזור למנוע מחלות ומגיפות, אבל צריך להיזהר ולא ישר לרוץ לקבל כל חיסון.

וחשוב עוד יותר, חבל שמערכת הבריאות לא בודקת את עצמה מספיק וגם לא מיידעת את הציבור על הסיכונים האפשריים מחיסונים.

ד"ר סין האנג-לי, פתולוג, דיירקטור המעבדה המולקולרית מילפורד, במכתב פתוח ליו"ר ארגון הבריאות העולמי: בכירים בארגון הבריאות העולמי, במרכז לבקרת מחלות ומניעתן בארה"ב, בממשלת יפן ואחרים, רקמו יחדיו, באופן מכוון, מזימה להטעות את הועדה המקצועית לבטיחות חיסון הגרדאסיל אשר הוקמה ביפן, בדיונים הפתוחים שלה ביום 26 בפברואר, 2014.

למסקנה זו הגיע ד"ר האנג-לי לאחר שתכתובות אימיילים פנימית בין הגורמים הנ"ל נחשפה בעקבות בקשה לפי חוק חופש המידע בניו-זילנד.

במכתב מפורט הכולל את תכתובת האימיילים הרלוונטית, מראה ד"ר האנג-לי איך כל המעורבים, ובמיוחד יו"ר וועדת בטיחות חיסונים בארגון הבריאות העולמי, רוברט פלס, ד"ר נאבאה קוג'י ממשרד הבריאות היפני, ד"ר מלינדה ווארטון מהמרכז לבקרת מחלות ומניעתן בארה"ב, ד"ר הלן פטוסיס-האריס מאוניברסיטת אוקלנד בניו-זילנד ואחרים, פעלו יחדיו לפני הדיון הפתוח ביפן, במהלכו ואחריו, על מנת להסתיר מידע מדעי המראה איך חיסון הגרדסיל פוגע באנשים מסויימים והציגו מסקנות לכאורה של ועדות מקצועיות תוך מניפולציה של ממצאים מדעיים, על מנת להטעות את הוועדה המקצועית ומקבלי החלטות בכל העולם באשר לבטיחות החיסון נגד וירוס הפפילומה.

בין המניפולציות הנחשפות במכתבו: סילוף ממצאים של מחקרים על מנת ליצור מצג שווא המאשפר להתעלם מהממצאים המדאיגים העולים במחקרים אלו, הסתמכות על בלוג של אחת המשתתפות ועל עבודת התזה שלה באוניברסיטה, שמעולם לא פורסמה בכתב עת מדעי לאחר ביקורת עמיתים ואף מציין בגופו שאינו באמת מאשש את טענתו המרכזית, על מנת לתמוך בטענותיהם שהחיסון בטוח לשימוש, התעלמות ממידע אותו נציג משרד הבריאות היפני "לא יודע להסביר" בעצמו בפגישה, ועוד.

אחד האימיילים מראה איך ד"ר פטוסיס-האריס מוטרדת "מההשפעה הגדולה של [המדענים] האנג-לי, שאו וטומיאנוביץ'...". פטוסיס-האריס מתייחסת למחקרים של אלה, החושפים במשך שנים את נזקי האלומיניום ובפרט בחיסון הגרדסיל, בעבודותיהם. לנוכח השפעה זו, היא מבטיחה "להתגייס ולעשות כל מה שהיא יכולה...".

ד"ר האנג-לי מציג במכתבו את הממצאים המדעיים הקיימים, המראים איך שאריות די.אנ.איי אשר בחיסון נקשרים למלחי האלומיניום אשר בחיסון ובכך יוצרים תגובה חריגה של המערכת החיסונית, שאינה אופיינית לתגובה של המערכת החיסונית לחיסונים אחרים המכילים מלחי אלומיניום, ובדרך זו גורמים לאנשים מסויימים להגיב באופן שלילי לחיסון, עד כדי מוות.

ד"ר האנג-לי מסיים את מכתבו: "לעניות דעתי, ד"ר פלס, כל אלו ששמותיהם נקובים בראש מכתב זה וכל אלה הפוטרים את רעילות [אפקט החיסון] על מנת לקדם את החיסון נגד וירוס הפפילומה צריכים לתת את הדין בשל פעולותיהם. אין שום תירוץ להתעלמות מכוונת מעדויות מדעיות. אין שום תירוץ להטעיית מעצבי מדיניות בריאות הציבור בכל העולם על חשבון האינטרס הציבורי. אני סבור כי אנשים אלו לא רק הפרו את קוד וועדת בטיחות החיסונים של ארגון הבריאות העולמי, אלא הם הפרו את אמון הציבור. חקירה יסודית בלתי תלויה ופעולה משמעתית מיידית הם הדבר היחיד שנותר לעשות בניסיון לרכוש בחזרה את אמון הציבור ברשויות הבריאות בעולם".

מקור: Dangerous Vaccines Found to Cause Symptoms of Shaken Baby Syndrome, כריסטינה אנגלנד

הורים מואשמים בניעור תינוקם

במהלך השנים מתרחבת התופעה של האשמת הורים בהתעללות בילדיהם במקרה שילדם מאובחן עם "שלישיית פגיעות" הקשורות לתסמונת התינוק המנוער (SBS) לאחר קבלת חיסון. ה"שלישיה" כוללת דימום תוך גולגלתי, דימום מאחורי העיניים ונפיחות או דלקת במוח.

כאשר רופאים מומחים חושדים שתינוק נוער באלימות, הם יבדקו אם מתקיימת "שלישיית" הפגיעות הקשורות לתסמונת התינוק המנוער. אלו הן: דימום תוך גולגלתי, שטפי דם ברשתית (דימום מאחורי העיניים) ובצקת מוחית (נפיחות או דלקת במוח).

שלישיית הפגיעות

דימום תוך מוחי

נורמן גוטקלץ', נוירוכירורג בדימוס, תיאר לראשונה את סממני תסמונת התינוק המנוער בשנת 1971 במאמרו "שטף דם תוך גולגלתי בילדים והקשר שלו לפגיעות צליפת שוט", שבו הוא דן ב-23 מקרים של חשד חמור לתקיפת הורים את ילדיהם, בני פחות משלוש שנים. מסקנתו היתה:

הוכח שיש אי התאמה בין התדירות בהופעת שטפי דם תוך גולגלתיים המתרחשים אצל ילדים מוכים, לבין אותו מצב של פגיעות ראש מורכבות, הנובעות ממקור אחר. שכיחות המצב הראשון גבוהה באופן בלתי צפוי, אם כי ברוב המקרים שבהם לא הופיע בפועל שבר בגולגולת, גם לא היו ראיות ברורות למכה ישירה בראש. כלומר, כאשר הראש אינו המטרה העיקרית למתקפה, המנגנון ההגיוני ליצירת שטף הדם הוא כזה שבו חבלות נגרמות כתוצאה מהצלפות חוזרות כלשהן, על תוכן הגולגולת.

מכאן, בכל המקרים של שטף דם תוך גולגלתי בילדים, ההנחה הטובה ביותר היא כי נחוותה חבלה, אלא אם כן הוכח אחרת. לא יהא חכם להתעלם מן האפשרות, כי אחד מהמקרים נגרם על ידי אלימות קשה חוזרת, אשר עשויה להיות קטלנית, פשוט על סמך העובדה שאין שברים גסים או שינויי עצם רדיולוגיים אחרים בגפיים, ולא שברים בגולגולת.[1]

עם זאת, ניעורו האלים של פעוט, אינו הגורם היחיד לשלישיית הפגיעות. פגיעות אלה יכולות להתרחש גם כתוצאה מנפילות קצרות, מחלות כגון דלקת המוח ודלקת קרום המוח, חבלות לידה, מחסור בוויטמינים ומחלות גנטיות, כמו תסמונת העצם השבירה. גורמים אלה זוהו במדריך המקוון של כתב העת BMJ (British Medical Journal)שנקרא: "Best Practice" תחת הכותר 'טראומת ראש חבלתית בתינוקות'. [2]

דימום מאחורי העיניים

מאמר שנכתב על ידי עו"ד דרמוט גארט, שכותרתו "התמודדות מול עדות מומחי ההגנה במקרים של פגיעות ראש כתוצאה מהתעללות" מציין עובדה זו בצורה חזקה מאוד, כאשר המחבר דן בדימום ברשתית, בעמוד 35. [3] גארט כותב כי מצגת בכנס שנתי מ-2010 באיגוד האמריקאי לרפואת עיניים ופזילה בילדים, ניתח את תוצאותיהם של 62 מחקרים שפורסמו מאז 1965, בנושא שטפי דם ברשתית אצל ילדים.

לדברי גארט, כל הילדים שנבדקו, היו בני פחות מ-11 שנים, עברו בדיקה מדוקדקת אצל רופא עיניים ואובחנו עם שטפי דם ברשתית כתוצאה מפגיעת ראש מתאונה או שלא מתאונה. תוצאות הבדיקה הראו כי 78% מנפגעי חבלות ראש מתאונה, סבלו מדימומים ברשתית, בהשוואה ל-5.3% בלבד מנפגעי חבלות הראש שאינן בשוגג, מה שמוכיח שלא כל מקרי הדימום ברשתית נגרמים בהכרח על ידי התעללות בילדים.

נפיחות במוח

סיבה נוספת לשלישיית הפציעות הקשורות לתסמונת התינוק המנוער, היא דלקת המוח/דלקת קרום המוח הנגרמת כתוצאה מחיסון, תגובה חריפה לחיסונים.

בשנת 2012, מרהנדרה ק. פאטל ואחרים, פרסמו מאמר בכתב העת לפרמקולוגיה וחקר השימושים וההשפעות הטיפוליות של תרופות, אשר דן במקרה של תינוק בן חמישה חודשים, שאובחן עם חשד לאנצפלופתיה שלאחר חיסון, בעקבות חיסון דיפתריה-שעלת-טטנוס. מסקנת הבדיקות היתה כי תגובה לחיסון דיפתריה-שעלת-טטנוס הייתה סבירה ובדיונם של המחברים הועלו כמה מקרים מדאיגים אחרים של תגובות דומות מהודו. [4]

בשנת 2010, ד"ר לוציה טומיאנוביץ' כתבה מאמר נרחב המעיד כי היא חשפה מקרים רבים בהם ילדים פיתחו דלקת מוח או דלקת קרום מוח לאחר שחוסנו, החל מ-1983, שלדבריה טויחו במכוון על ידי הוועדה המשותפת לחיסונים וחיסוניות (JCVI) של ממשלת בריטניה. [5]

ד"ר ויארה שיינבר הזכירה את דלקת המוח וחוט השִׁדְרָה שנוצרת עקב החיסון, מאופיינת בנפיחות במוח ודימומים, בשנת 1998 במאמר שכתבה ושפורסם ב- Nexus וכותרתו: "תסמונת התינוק המנוער: הקשר לחיסונים". היא היתה כל כך מוטרדת מכך שהורים הואשמו בפגיעה בילדיהם שסבלו מפגיעה מחיסונים, שהיא פתחה את מאמרה בהצהירה:

לפני זמן מה, התבקשתי על ידי עורכי דין ואף הורים שהואשמו בפגיעה בילדיהם, לתת דיווחי מומחה לבית המשפט. בדיקה מקרוב של ההיסטוריה במקרים הללו, חשפה זדון מובהק: בכל אחד מהמקרים, התסמינים הופיעו זמן קצר לאחר שהתינוק חוסן.

בעודי חוקרת את ההיסטוריה הרפואית האישית של התינוקות הללו בהתבסס על יומני הטיפול של המטפלים והרשומות הרפואיות, הסקתי במהירות כי תינוקות אלה קיבלו סדרה אחת או יותר של מה שנקרא חיסוני שיגרה - צהבת B, דיפתריה-שעלת-טטנוס, פוליו ודלקת עוצבה מסוג B (מכונה גם חיסון נגד דלקת קרום המוח) - זמן קצר לפני שפיתחו תסמיני מחלה וכתוצאה מכך נגרם נזק מוחי חמור או מוות [6]

לבסוף, ד"ר הרולד בוטרם ופ. אדוארד יזבק כתבו על נושא האשמות השווא של תסמונת התינוק המנוער ודלקת קרום המוח שנוצרים לאחר חיסונים, במאמרם שכותרתו "תסמונת התינוק המנוער או דלקת קרום המוח כתוצאה מחיסונים": סיפורו של התינוק אלן. [7]

ד"ר בוטרם פותח את מאמרו במילים:

בדו"ח הזה, ד"ר יזבק ואני סקרנו את מקרה המוות של תינוק, שאנו מאמינים שאובחן בטעות כתסמונת התינוק המנוער, בעוד שהסיבה האמיתית למוות, לדעתנו, היתה דלקת קרום המוח שנגרמה מחיסון. לאחר שעקבנו בזהירות אחרי המקרה והתפתחויותיו במשך כמעט שנה, הדו"ח מייצג מספרים עצומים של שעות לימוד וחקירת הפרמטרים הטכניים הרבים של המקרה. ממחקר זה הגענו להבנה שמקרה זה מייצג דפוס מתפתח של תגובות תכופות יותר ויותר לחיסונים בעולם המודרני, אשר מערכת הבריאות הנוכחית שלנו מתעלמת מהן או שלא מאבחנים אותן כראוי.

סיפורו של התינוק אלן הוא אחד המרגשים, מה גם, שהוא יכול לקרות לכל זוג או הורה צעיר. למרות שהסיפור הוא בהכרח טכני, אנו דוחקים בכם לקרוא אותו. אם אתם אנשים צעירים השוקלים הקמת משפחה, זה משהו שעלול לקרות לכם.

למרות כל הראיות האלה, הורים ממשיכים להיות מואשמים בניעור התינוקות שלהם, לפני שנחקרו כל האבחנות האפשריות האחרות באופן מלא.

טכניקת ריד

כאשר חושדים בתסמונת התינוק המנוער או בפגיעת ראש שאינה מתאונה, המשטרה תראיין את ההורים או את המטפל ששהה עם הילד בזמן שחלה. לדברי הורים שעברו את הראיון הזה, תהליך הראיון הוא מאוד מאיים, ורבים נכנעים לטקטיקות הבריונות של החוקרים, בין אם על ידי הודאה בפגיעה בילד ובין אם על ידי קבלת עסקת טיעון.

יתכן שהדבר קורה בגלל השימוש ב'טכניקת ריד', טכניקה המשמשת לעתים קרובות כאשר מראיינים אדם החשוד בניעור ילדו. [8, 9]
טכניקת ריד משמשת במשטרות ברחבי העולם. היא בעצם מורכבת מתשעה שלבים ולפי דעתי, משמשת כדי להפחיד ולאלץ אנשים חפים מפשע להודות במשהו שלא עשו. תשעת השלבים הם:

1. קצין המשטרה יציג בפני החשוד ראיות לכך שהוא ביצע את הפשע. (עדות זו יכולה להיות אמיתית או מזויפת).
2. הקצין ממציא סיפור מדוע, לדעתו, החשוד ביצע את הפשע.
3. אם החשוד מנסה להכחיש כי ביצע את הפשע, הבלש מיד יעצור את דברי החשוד.
4. אם החשוד מנסה לתת הסבר הגיוני לשאלה מדוע לא יתכן שביצע את הפשע, הסבר זה יופרך.
5. בשלב זה, הבלש מתיימר להיות בעל בריתו של החשוד.
6. בשלב זה, נלמדת שפת הגוף של החשוד, כדי לראות אם הוא עומד להיכנע.
7. החוקר מספק לחשוד מניעים מנוגדים, אפשריים לפשע.
8. הבלש ידחק בחשוד לדבר על הפשע.
9. ההודאה: בשלב זה החשוד בדרך כלל מרגיש מאוים וחרד והודאה מתקבלת.

אלו הראיות שסמל כריסטופר סוואג', קצין משטרה לשעבר, נתן לי בראיון בשנה שעברה שדן בתסמונת התינוק המנוער ומוכיחות כי הליך זה הוא נפוץ. [10]

חוקרים חושפים את האמת

בתחילת השנה, ד"ר מיכאל איניס פרסם את מחקר ביקורת העמיתים האחרון שלו במחקר רפואה קליני. מאמרו שנקרא "אוטואימוניות ופגיעות שאינן בשוגג בילדים" דן במקרים של חמישה ילדים הסובלים מפגיעות מוח ושברים לאחר חיסונים. לאחר שלמד כל מקרה לעומקו, הוא הגיע למסקנה כי חיסונים יכולים להיות אחראיים לשלישיית הפגיעות הנפוצות, הקשורות לתסמונת התינוק המנוער. [11]

במאמרו, ד"ר איניס מתאר כי התגובה לגירוי אנטיגני פוגמת בתאי הבטא בלבלב וגורמת להיפואינסולינמיה (רמות נמוכות בצורה יוצאת דופן של אינסולין בדם), אשר מעכבת את הספיגה התאית של ויטמין C, וכתוצאה מכך גורמת לתפקוד לקוי של הכבד, לכישלון קיבוע (קרבוקסילציה) של החלבונים תלויי וויטמין K, וכתוצאה מכך לדימומים ושברים הקשורים ל'שלישייה'. הוא הגיע למסקנה כי שברים, דימומי רשתית, דימומים תוך מוחיים ואנצפלופתיה בילדים, הן תגובות אוטואימוניות לגירוי אנטיגני באדם בעל רגישות גנטית.

הוא מסביר כי אנטיגנים נפוצים בכל החיסונים הם זיהומים נגיפיים, חיידקים וטפיליים.

כדי להבין בדיוק כיצד לעתים קרובות מאובחנים, בטעות, מקרים של נזק מחיסונים כתסמונת התינוק המנוער, אנא קרא את מאמרו של ד"ר איניס במלואו.

מצאתי את מאמרו קל לקריאה, מעניין וחושפני ובעיקר נהניתי לראות כי פתח את מאמרו בציטוט מעבודתה של הפסיכולוגית ליסה בלקמור-בראון, שב-1995-1996 הפכה למומחית הראשונה, שזיהתה האשמות שווא של הורים בהתעללות בילדיהם לאחר שילדם נפגע מחיסונים.

האם אתם זקוקים לעוד הוכחה?

אנשי מקצוע רבים אחרים תומכים בעובדה שההורים מואשמים לשווא בתסמונת התינוק המנוער. בשנת 2008, קנט ר ' הולקומב פרסם את המאמר "תסמונת התינוק המנוער: עתירת תמימות" שבו הוכיח כי תיאורית 'תסמונת התינוק המנוער' היתה בלתי יציבה ונבנתה תוך שימוש ב"מקרים היפותטיים" [12]

במאמרו, הולקומב מציין כי ענף הביומכניקה במדע הוא הדיסציפלינה האחת והיחידה בעלת המומחיות, נתוני הניסוי והאחריות על מנת לקבוע אם אירוע ביומכני, כגון ניעור אדם (תסמונת התינוק המנוער) או נפילות קטלניות של קטין (LMF), יכולים או לא יכולים לגרום לפציעות קטלניות כמו שטף דם תוך מוחי (SDH).

במשך שנים, שלישיית הפציעות היתה העדות היחידה ששימשה בהליכים פליליים על מנת להרשיע הורים בניעור התינוקות שלהם. לדברי מספר גדל והולך של אנשי מקצוע אמונה מוטעית זו הביאה הורים רבים חפים מפשע להיות מואשמים ומורשעים ברצח.

עם זאת, הזמנים משתנים, וכמו שהולקומב מסביר ההיסטוריה של הרפואה מלאה בדוגמאות של פרקטיקות שבזמנן, נחשבו כקונצנזוס בחוות דעת רפואיות, רק כדי להתגלות מאוחר יותר כחסרות תועלת, מזיקות, ולעתים, אף קטלניות.

מומחים מכירים בכך שתסמונת התינוק המנוער היא אבחנה לא בטוחה, בשל הראיות שהוצגו בפניהם על ידי שימוש בביומכניקה. לדברי הולקומב, המחקר בביומכניקה הוכיח שבני האדם חסרים את הכוח הפיזי הדרוש כדי לגרום לפגיעות קטלניות במוח על ידי ניעור ידני בלבד. לדבריו, אם ילד היה מנוער כפי שתואר במקרי תסמונת התינוק המנוער, אזי אלימות זו תגרום לשכיחות גבוהה של שיתוקים בעמוד השדרה מפציעות צוואר בתינוקות, שמעולם לא דווחו בהקשר של תסמונת התינוק המנוער.

בשנת 2009, פרסם הולקומב מאמר בשם 'הצדקה למתן צו פדרלי להשעיית כל רישיונות החיסונים, בהתבסס על סיכונים בריאותיים בלתי סבירים וקשרים סיבתיים למגיפות של מחלות כרוניות'.

הולקומב קובע בצורה מאוד ברורה שחיסונים אינם בטוחים בכל הרמות. לדבריו, השערה אינה מוכחת עד שלא מעריכים את כל הנתונים. הוא אומר:

כאשר מעריכים השערה של בטיחות חיסון, כמו כל ההשערות האחרות, מזכיר רשויות הבריאות ושירותי אנוש לא יכול לקבל את ההשערה כמוכחת ולא לשדרג אותו לתאוריה מדעית, עד שאותה השערה מוגשת לבדיקה מדעית נמרצת ועד שכל הניסיונות לשלול את היתכנותה, נכשלו.

תוך הערכת כל הניסויים הקליניים והמחקרים האפידמיולוגיים שזמינים לתמיכה בהשערה ש"חיסונים בטוחים", מזכיר רשויות הבריאות ושרותי אנוש יכיר בכך שיש בכל אחד מהמחקרים האלה פגמים שימנעו מהם לזכות בדרוג של 1 QER או 2 QER. ניסויים קליניים בני 21 יום, שאין להם בקרות נאותות לא יכולים לתמוך בטענות בטיחות לטווח ארוך. כל מחקר אוכלוסיה של מזכיר רשויות הבריאות ושירותי אנוש, נכשל ביישום מתודולוגיה/עיצוב או בייצוג קבוצת האוכלוסיה המתאימה. מחקרי אוכלוסיה אחרים, כגון מחקרי VSD הסודיים, אם כי פורסמו, לא יכלו להיות מסווגים כמדע תקף, משום שהמתודולוגיות וערכות הנתונים שלהם, לא פורסמו. השערה שלא ניתן לבדוק או לחקור, אינה מדע אלא יותר דת, שמבוססת על מערכת אמונות.

הולקומב אומר בבירור לאורך כל המאמר שלו, שחיסונים לא נבדקו או הוערכו כראוי וקובע כי כאשר בוחנים את איכות הנתונים, מזכיר רשויות הבריאות ושירותי אנוש היה יודע ש אין ביכולתן של דעות שחוזרים עליהן ואשר מבוססות על נתונים באיכות ירודה, לשפר את איכות הראיות.

הולקומב קובע בעמוד 3 במאמרו: השערה שלא ניתן לבדוק או לבחון, אינה מדע, אלא יותר דת שמבוססת על מערכת אמונות.

הצהרה זו היא בהחלט נכונה, ואני מאמינה שאפשר לומר את אותו הדבר עבור השערת תסמונת התינוק המנוער. ההשערה כי "שלישיית הפגיעות" יכולה להיגרם על ידי ניעור ידני של ילד, מעולם לא הוכחה; לכן, זאת דת המבוססת על מערכת אמונות. למעשה, ביומכניקה הוכיחה שזה בלתי אפשרי מבחינה פיזית לנער ילד באופן ידני מדויק, עד לגרימת ה"שלישיה", עמדה שנתמכת גם בעבודתם של ד"ר ג'ון ד. לויד ועוד רבים אחרים. [13]

סיכום

מאמרים רבים קובעים כי ילדים נפטרו בתוך שבועות, אם לא ימים, מקבלת חיסונים מרובים. רבים מהילדים האלה אובחנו בטעות כסובלים מתסמונת התינוק המנוער.

תסמונת התינוק המנוער היא השערה - תאוריה - משום שמעולם לא הוכח באופן חד משמעי שתינוק נוער למוות. עדיין לא מצאתי ראיות קונקרטיות שמישהו ניער תינוק בצורה כה חזקה, עד שהתינוק מת מאוחר יותר אך ורק מ"שלישיית הפגיעות". יש, עם זאת, מספר מחקרים ביומכניים שקבעו שאין זה אפשרי מבחינה פיזית, לנער באופן ידני תינוק, במידה כזו שתגרום לשלישיית הפגיעות הקשורות לתסמונת התינוק המנוער.

לכן, אנו נותרים עם השאלה, האם חיסונים יכולים לגרום ל"שלישיית הפגיעות" הקשורות לתסמונת התינוק המנוער?

אין מחקרים המוכיחים באופן חד משמעי כי חיסונים יכולים לגרום ל"שלישיית תסמונת התינוק המנוער", אבל מכיוון שחיסונים לא הוכחו כבטוחים באופן חד משמעי, משום שניסוי במספר שווה של ילדים מחוסנים מול ילדים לא מחוסנים סווג כלא אתי, השערה זו לא יכולה להיבחן או להיבדק ולכן הם לא מתורגמים כמדע, אלא פשוט כמו דת המבוססת על מערכת אמונות, כפי שהולקומב רמז.

למרבה הצער, תסמונת אמונה זו גרמה לכליאתם של הורים רבים, חפים מפשע.

לא כל ההורים המואשמים בתסמונת התינוק המנוער הם רוצחי ילדים, וכפי שראינו, יש סיבות רבות מדוע ילדים מתים מפגיעות המוח הנוראיות האלה. מקצוע הרפואה צריך לבחון את הסיבות האמיתיות לתסמונת התינוק המנוער, במיוחד מחיסונים, ולהפסיק להשתמש בהורים כב"כרטיס היציאה שלהם מהכלא, ללא תשלום."

ד"ר גאייר, גנטיקאי ומדען החוקר את נושא החיסונים, מסביר על חיסוני השפעת