חיסונים חיסונים חיסונים חיסונים חיסונים חיסונים חיסונים חיסונים חיסונים חיסונים חיסונים חיסונים חיסונים חיסונים חיסונים חיסונים חיסונים חיסונים חיסונים חיסונים
חיסונים חיסונים חיסונים חיסונים חיסונים חיסונים חיסונים חיסונים חיסונים חיסונים חיסונים חיסונים חיסונים חיסונים חיסונים חיסונים חיסונים חיסונים חיסונים חיסונים
אימונולוגית על חיסונים
דר' טטיאנה אובוקאניץ' Dr. Tetyana Obukhanych, PhD
ד"ר טטיאנה אובוקאניץ', מחברת הספר "אשליית החיסונים", למדה אימונולוגיה בכמה מן המוסדות האקדמיים היוקרתיים ביותר בעולם. את הדוקטורט שלה באימונולוגיה עשתה באוניברסיטת רוקפלר בניו-יורק וביצעה את התמחות הפוסט-דוקטורט בבית הספר לרפואה של אוניב' הארוורד, בבוסטון (מסצ'וסטס) ובאוניב' סטנפורד בקליפורניה. ד"ר אובוקאניץ' מתגוררת ועובדת בקליפורניה. היא מעבירה שיעורים על חיסונים ועל חיסון טבעי. השיעורים שלה מיועדים בעיקר להורים המבקשים לבצע בילדיהם חיסונים בצורה מושכלת יותר, אך פתוחים לכל מי שמתעניין בנושא החיסון. אתר האינטרנט שלה הוא www.naturalimmunity.blogspot.com
השיעורים שלה מכסים את 'אזור החוף' בנושאי חיסון וכוללים: אם ומתי חיסונים מונעים ולא מונעים מחלות, סכנות בחיסונים, במיוחד השפעות האלומיניום, רעלן עצבי ואדג'ובנט בחיסונים רבים, שעלול לגרום רגישות אצל ילדים הנוטים לאלרגיה, את העקרונות ואת הפגמים בתכנון החיסון, חוסר הידע של המדע על מערכת החיסון הטבעית יחד עם הגורמים התזונתיים שמפחיתים רגישות למחלות.

הרצאה: חסינות העדר, חצבת ואסטרטגיות לבריאות

ההרצאה עוסקת בנושאים הבאים:
1. חסינות העדר
2. חצבת
3. אסטרטגיות לבריאות: מודל בריאות הציבור מול מודל בריאות אישית
4. המלצות לחיזוק המערכת החיסונית

 

המשך קריאה: הרצאה: חסינות העדר, חצבת ואסטרטגיות לבריאות

חסינות עדר: מיתוס או מציאות?

מאת טטיאנה אובוקאניץ' (ד"ר לאימונולוגיה מאוניברסיטת רוקפלר, ניו יורק, ניו יורק), מחברת הספר "אשליית החיסונים".

למרות שהתפרצויות אנדמיות של מחלות ילדות שכיחות, כגון חצבת, נעלמו באזורים מסוימים לאחר מאמצים ממושכים לחיסון המוני, עדיין מזכירים לנו כל הזמן כי הקטנת הכיסוי החיסוני של ילדים בקהילה, מהווה סיכון להתפרצות חוזרת של המחלה, אשר עשויה להיות בעלת השלכות קשות לתינוקות ולאנשים בעלי מערכת חיסונית מאותגרת. אנחנו גם שוכנענו כי יישום קפדני של החיסונים ימנע התפרצות ויגן על תינוקות מנועי חיסון, באמצעות אפקט חסינות העדר.

אין ספק שהתפרצות מחלה יכולה להתרחש בקהילה שאינה מחוסנת, אם נגיף מגיע לשם. השאלה האמתית היא, באיזו מידה היענות גבוהה לחיסון יכולה להבטיח חסינות עדר, ולהגן על התושבים מפני התפרצות?


חסינות עדר, עיקרון מפתח

חסינות עדר אינה רעיון חיסוני, אלא מבנה אפידמיולוגי, אשר באופן תיאורטי חוזה שליטה מוצלחת במחלה, כאשר אחוז מסוים, מחושב מראש, של אנשים באוכלוסייה, הנו חסין מפני המחלה. מאמר מלומד על חסינות העדר מציין:

יחד עם צמיחת העניין בחסינות העדר, שגשג גם ריבוי דעות לגבי מה זה אומר, או אפילו האם זה קיים כלל. כמה מחברים כתבו על הנתונים בנוגע לחצבת, אשר "אתגרו" את עיקרון חסינות עדר, ואחרים מצטטים הערכות מסתעפות (בין 70-95 אחוזים) על סף חסינות העדר הנדרש למיגור חצבת1.

חסינות העדר כבר נחשבת כמי שסייעה במיגור מחלות מהיר. בהסתמך על עבודתו הקפדנית של ד"ר א. ו. הדריך, שתיעד שיעור התקפי חצבת שנתיים ביחס לשיעורם של אנשים מחוסנים באופן טבעי בשלושת העשורים הראשונים של המאה העשרים, השירות לבריאות הציבור בארה"ב הודיע בביטחון ב-1967 על כוונתו לחסל במהירות את מחלת החצבת בארה"ב במהלך החורף, על ידי חיסונם של מספר מספק של ילדים למרות רגישותם2. החיסון ההמוני יושם, אבל אפקט חסינות העדר הצפוי לא התממש ומגיפות חצבת לא חדלו להתקיים ב-1967.

בתפישה של חסינות העדר נעשה שימוש כדי להצדיק את הרעיון של חיסון ילדים נגד מחלה קלה, שאינם נהנים באופן אישי מהחיסון, וזאת כדי להגן על מגזר פגיע אבל מנוע-חיסון, מכלל האוכלוסייה. לדוגמא, האדמת אינה מסוכנת לילדים. עם זאת, לנשים בהריון שלא התחסנו מאדמת לפני ההריון, זיהום אדמת מהווה סכנה בשליש הראשון להריון, תוך הגדלת הסיכון למומים התפתחותיים בעובר (אדמת מולדת). ברור שמחיסון עם נגיף חי מוחלש, דוגמת חיסון האדמת, יש להימנע במהלך הריון.

יתכן כי מתוך כוונה טובה, לשים קץ באופן מיידי לכל סיכון של אדמת מולדת בקהילתם, ילדי בתי הספר היסודיים בקספר, ויומינג, חוסנו באופן המוני נגד אדמת ב-1970. באופן אירוני, תשעה חודשים אחרי מבצע חיסון מקומי זה, התפרצות של אדמת פגעה בקספר. אפקט חסינות העדר לא התממש וההתפרצות כללה למעלה מאלף מקרים והגיעה לכמה נשים הרות. מחבריו הנבוכים של המחקר מתארים התפרצות זו בכותבם:

הרעיון שקבוצה מחוסנת היטב של ילדים טרום גיל התבגרות, תהיה מסוגלת למנוע את התפשטות האדמת בשאר הקהילה, הוכח על ידי מגיפה זו, כלא תקף באופן גורף3.

לאמונה בחסינות העדר, ללא ספק היתה השפעה על חקיקה הקשורה לחיסון במדינות רבות בארה"ב ובמדינות אחרות. רעיון זה משמש כקלף מנצח על מנת להצדיק ולחייב צעדים משפטיים במטרה להגדיל את ההיענות לחיסונים. הנחה מובלעת היא, שפטורי חיסון ליברליים, איכשהו מסכנים את חסינות העדר היקרה הזאת, שרשויות בריאות הציבור שואפות להקים ולקיים באמצעות חיסון.

חסינות עדר, קונספט פגום

למרות שהראיות לחסינות עדר מבוססת-חיסון עדיין לא התממשו, יש שפע של ראיות סותרות. פרסום אחד בלבד, של פולנד ויעקובסון (1994) מדווח על 18 התפרצויות חצבת שונות ברחבי צפון אמריקה, שהתרחשו בבתי ספר בעלי כיסוי מאוד גבוה של חיסון לחצבת (71% ל99.8%). בהתפרצויות אלה, ילדים מחוסנים היוו 30% מתוך 100% מקרי החצבת. התפרצויות דומות רבות נוספות, שהתרחשו לאחר 1994, ניתן למצוא על ידי חיפוש בספרות אפידמיולוגית.

לפני שנות ה-90 של המאה ה-20, מנה אחת בלבד של חיסון נגד חצבת הייתה רשומה בלוח החיסונים של ילדי צפון אמריקה. תופעה מתמשכת של התפרצויות חצבת בקהילות מחוסנות היטב, גרמה לממסד הרפואי להצביע על מה שלדעתם היתה אסטרטגיית חיסון כושלת של מנת חיסון אחת. המנה השנייה של חיסון החצבת-חזרת-אדמת הוצגה בארצות הברית ובקנדה בשנות ה-90 ובעקבותיה חוסל נגיף החצבת האנדמי מצפון אמריקה עד 2002.

ב-2011 התפרצות חצבת מיובאת - והגדולה ביותר בעידן שלאחר המיגור - פגעה בקהילה בקוויבק, קנדה, עם 95-97% היענות לחיסון נגד חצבת, בעידן של חיסון כפול נגד חצבת. אם חיסון כפול אינו מספיק כדי לתקן כשלי חיסון, לכאורה, אלה ולהבטיח את חסינות העדר החמקמקה, האם היה עלינו לצפות אז לאסטרטגיית חיסון MMR משולשת ( או אולי מרובעת) כדי לראות איך זה עשוי לעבוד ביחס לחסינות עדר? או האם במקום זאת אנחנו צריכים לבחון מחדש את מושג חסינות העדר עצמו?

רעיון חסינות העדר מבוסס על הנחה שגויה, כי חיסון מעורר באדם מצב שווה ערך לחיסוניות טבעית (עמידות לכל החיים לזיהום נגיפי). כמו עם כל תיאוריה מסוג "מכניסים זבל – יוצא זבל", הציפיות מתיאוריית חסינות העדר נדונו מראש לכישלון בעולם האמיתי.

במחקר של אוקסנביין (2000) נערך ניסוי בעכברים, שבו השוו את ההשפעה של הזרקה לעכברים של שני תכשירים של נגיף סטומטיטיס שלפוחי (VSV). הם חיסנו עכברים עם VSV ללא שינוי (נגיף חי) או עם VSV מואר באור אולטרה סגול - שאינו מסוגל לשכפול (נגיף מומת). לאחר מכן הם בדקו את יכולת הדם, משתי קבוצות של בעלי חיים שחוסנו, לנטרל VSV חי במשך 300 הימים שלאחר החיסון.

הזרקת התכשיר מהנגיף החי, הפכה את הדם לבעל יכולת נטרול ארוכת טווח של הנגיף בעכברים, אשר נמשכה כל תקופת המחקר (300 ימים). לעומת זאת, הזרקת התכשיר בעל הנגיף המומת הפיקה רמות נמוכות בהרבה של נוגדנים בדם, המנטרלים את הנגיף מלכתחילה. רמת הנוגדנים בדם, המנטרלים את הנגיף, הגיעה לשיאה ב-20 הימים שלאחר החיסון ומיד לאחר מכן החלה לדעוך במהירות. היא ירדה מתחת לרמת הזיהוי בבדיקת הנטרול, עד סוף תקופת המחקר (300 ימים). מסקנת הניסוי הזה היתה, שהליך שמחליש או מנטרל את הנגיף, גם מפחית את יכולתו לגרום לרמת נוגדנים בדם, אשר מנטרלת נגיפים לאורך זמן, בחיסונים של בעלי חיים.

חיסונים נגד מחלות ילדות נגיפיות, נעשים באופן דומה, ראשית, על ידי בידוד הנגיף מאדם חולה, ולאחר מכן הפיכתו באופן מלאכותי למוחלש או מומת לצורך עשיית חיסון. דילול או המתה של נגיף פראי, כדי להפכו לנגיף מזן חיסון, נעשים על מנת להקטין את הסיכוי כי יגרום לתסמיני מחלה או סיבוכיה, אם כי גם זה קורה ממילא, בחלק מן המקרים. תהליך דילול, תוך הפיכת נגיף החיסון ל"בטוח יותר" מהנגיף הפראי המקורי, בכל הנוגע לתסמיני המחלה, גם מגביל את עמידותה של הגנת החיסון. למעשה, כל החיסונים הם בהכרח, מיקרואורגניזמים מוחלשים או מומתים, או חלקיהם המבודדים, מעורבבים עם אדג'ובנטים; ולכן, ההשפעה המגנה של כל חיסון, סופה שתדעך, במוקדם או במאוחר.

סף ההגנה של רמת נוגדנים בדם, המנטרלת את נגיף החצבת בבני האדם, ידוע4. ידוע גם משך הזמן לאחר חיסון MMR כאשר רמת נוגדנים בדם המנטרלת את נגיף החצבת, יורדת מתחת לרמת ההגנה בחלק מן האוכלוסייה5.

מחקר החצבת של אוניברסיטת בוסטון

ב-1990, נערכה התרמת דם בקרב הסטודנטים מאוניברסיטת בוסטון חודש לפני שבקמפוס פגעה התפרצות חצבת. בשל נסיבות טבעיות אלה, חוקרים קיבלו גישה לדגימות של תלמידים רבים, גם אלו שחלו בחצבת וגם אלו שניצלו מהמחלה, במהלך ההתפרצות. רמות הנוגדנים בדם, המנטרלות את נגיף החצבת, נמדדו כראוי על ידי טכניקת נטרול להפחתת הפלאק(PRN) חודש לפני וחודשיים אחרי החשיפה. רמות הנוגדנים כפי שנמדדו לפני החשיפה לנגיף החצבת, נקשרו עם מידה מסוימת של הגנה מחצבת: (1) אין זיהוי של זיהום או מחלה; (2) זיהום חצבת שאושר מבחינה סרולוגית עם מהלך קליני שונה של מחלה; או (3) חצבת מלאה. אגב, שמונה מתוך תשעה תלמידים שבסופו של דבר חלו בחצבת, חוסנו נגד חצבת בילדותם.

תוצאות המחקר על התפרצות החצבת באוניברסיטת בוסטון על ידי חן ושות' (1990) היו כדלהלן:

(א) בכל הסטודנטים שחוסנו בעבר ושחוו חצבת מלאה, רמות נוגדנים כפי שנמדדו לפני החשיפה לנגיף החצבת היו מתחת ל 120;

(ב) 70% מהסטודנטים שרמות הנוגדנים בדמם כפי שנמדדו לפני החשיפה לנגיף החצבת, היו בין 120 ו 1052, בסופו של דבר לקו בזיהום חצבת, שאושר מבחינה סרולוגית, אבל מאחר שתסמיני המחלה שלהם השתנו ולא תאמו את הגדרת המקרה של חצבת קלינית, הם סווגו כלא-מקרים במהלך ההתפרצות ; ובנוסף,

(ג) תלמידים שרמות הנוגדנים שנמדדו בדמם לפני החשיפה לנגיף החצבת, היו מעל 1052, היו לרוב מוגנים גם מהמחלה הקלינית הטיפוסית וגם מזיהום החצבת.

במהלך ההתפרצות, נמדדה אצל סטודנטים רבים רמת נוגדנים כפי שנמדדה לפני החשיפה לנגיף החצבת, בין 120 ו-1052,ואלו שסווגו באופן רשמי כלא -מקרים, למרות הכל חוו את רוב הסימפטומים של נגיפי המחלה, כולל שיעול, פוטופוביה, כאב ראש וחום. אותם "לא-מקרים" חוו חשיפה גבוהה מאוחרת לנוגדנים של החצבת, בדיוק כמו מקרי המחלה, מה שמרמז שהם היו מסוגלים לשכפל את הנגיף בזמן מחלתם ואולי גם להעביר אותו.

תצפיות לאחר חיסון חצבת

מחקר של לברון ושות' (2007), נערך על מנת לקבוע את פרק הזמן בו הנוגדנים בדם מנטרלים את נגיף החצבת לאחר קבלת זריקת MMR השנייה. המחקר הקיף כמה מאות ילדים לבנים, בריאים, מאזורים כפריים בארה"ב, שבהם לא היו התפרצויות חצבת בתקופת המחקר. כרבע מהילדים הללו יצרו רמות גבוהות, באופן יחסי, של נוגדנים בתגובה לחיסון, אם כי לא גבוהות כמו רמות נוגדנים שהיו מתפתחות לאחר זיהום טבעי. השאר הגיבו במתינות וחלקם באופן מאוד נמוך. רמות הנוגדנים בכל הילדים, ללא קשר להיותן גבוהות, בינוניות או נמוכות, הגיעו לשיא בחודש שלאחר זריקת הדחף MMR, ולאחר מכן, במשך שישה חודשים, ירדו לרמות שקדמו לזריקת הדחף והמשיכו לרדת בהדרגה במשך 5-10 שנות התצפית הבאות.

במחקר האמור, רק הרבע העליון של הילדים (המכונים מגיבים גבוהים) היו מסוגלים לשמור על רמות הנוגדנים כפי שנמדדו לפני החשיפה לנגיף החצבת, בעודף של 1,000 יחידות, ב-10 שנים הבאות, בעקבות זריקת MMR השנייה שלהם, שניתנה בגיל חמש. ילדים אלה אפוא, צפויים להיות מוגנים מפני זיהום החצבת עד גיל ההתבגרות.

אצל בעלי התגובה הפחות יעילה לחיסון (5% תחתונים) היו רמות הנוגדנים, כפי שנמדדו לפני החשיפה לנגיף, נמוכות מ-120 יחידות במשך 5-10 השנים שלאחר זריקת MMR השנייה. אחוז זה של ילדים מחוסנים צפוי לחלות בחצבת, המזוהה מבחינה קלינית עם חשיפה, כאשר הם יתבגרו מעט. זו הסיבה מדוע אנשים שחוסנו (ואפילו חוסנו פעמיים) יופיעו כמקרי מחלה, במספרים שווים או אף עולים על מקרים שלא חוסנו, בקהילות עם כיסוי חיסוני גבוה מאוד (> 95%). אובדן מהיר של הגנת חיסון בבעלי תגובה נמוכה, הוא הסיבה לפרדוקס של מחלה ש"נמנעת על ידי חיסון" ושהופכת למחלת המחוסנים, בקהילות בעלות רמת חיסון גבוהה. מקרי מחלה כאלה (והתפרצויות המונעות על ידם) אינם תוצאה של כשלי חיסון אקראיים, הם כישלונות חיסון צפויים מראש.

עבור רוב הילדים, רמות הנוגדנים כפי שנמדדו לפני החשיפה לנגיף החצבת, יורדות בין 120 ל-1000 עד שהם מגיעים לגיל ההתבגרות. יחידים אלה יכולים להיפגע מזיהום עם החשיפה ועשויים להיות מדבקים במהלך התפרצות, למרות שהם, כמובן, עשויים לחוות באופן שונה את החצבת ולכן לא להיות מתויגים כמקרי חצבת לעניין הדיווח.

היענות גבוהה לחיסון אינה ערובה

מקרי חצבת שיובאו לצפון אמריקה לאחר מיגור הנגיף האנדמי בתחילת שנות ה-2000 הסתיימו, בדרך-כלל, בהתפרצויות קטנות או בהתפרצויות לא ממושכות בעשור האחרון, בין השאר, בשל ערנות רשויות בריאות הציבור ביישום הסגרים. עם זאת, התפרצות החצבת המיובאת ב-2011 בקוויבק, קנדה, שמתוארת בדה סרסט אל. (2013), נראתה שונה באופן מאיים. צעדי הסגר נוקשים לא יושמו, אולי בגלל ההנחה שהאזור היה מוגן בחסינות העדר, בשל היענות אחידה וגבוהה במיוחד לחיסון החצבת (95-97%). ההשלכות של הסתמכות על חסינות עדר שאינה קיימת, בניגוד לסגר, לצורך בלימת התפרצות מחלה מיובאת, היו מאוד ברורות.

ההתפרצות, שיובאה על ידי מורה בתיכון במהלך נסיעת חופשת האביב לחו"ל (הוא עצמו חוסן לחצבת בילדותו), התפשטה במהירות ממקרה המפתח הזה, עירבה יותר מ -600 בני אדם ונמשכה כחצי שנה. כמעט 50% ממקרי החצבת היו אנשים שחוסנו פעמיים. כפי שניתן היה לחזות, מטבע דעיכתה של ההגנה מבוססת החיסון, תרומתם של ילדים שחוסנו פעמיים למקרי מחלה עולה עם הגיל. מקרים של חיסון כפול היוו רק 4.1% מקבוצת הגיל 5-9, אך 18% מקבוצת הגיל 10-14, ו-22% מקבוצת הגיל 15-19. לרוע המזל, המחקר לא העריך כמה אנשים שחוסנו בעבר, לקו, בסופו של דבר, בזיהום חצבת עם מהלך שונה של המחלה ולכן לא נספרו כמקרי מחלה לצורך הדיווח, אך עדיין הפיצו את הווירוס בתוך הקהילה.

הממסד הרפואי מניח שילדים מחוסנים, אם הם עצמם נדבקים בנגיף או אפילו מפתחים מחלה על כל סממניה (שנקראת פריצת דרך), לא יכולים להעביר אותה לאחרים. יש המצטטים מאמר שפורסם בכתב העת היוקרתי של איגוד הרפואה האמריקאי (JAMA), כנותנים ראיה להנחה זו. אכן, כותרת המאמר אומרת "כישלון של ילדים מחוסנים להעביר חצבת"6. עם זאת, בחינה מדוקדקת של תכנון המחקר מגלה כי הכותרת לא מתייחסת כראוי לשאלה בה התיימרה לטפל: האם ילדים שחוסנו ונדבקו במהלך התפרצות, יכולים או לא יכולים להעביר את הנגיף.

תוצאות המחקר מראות בבירור כי במהלך התפרצות של חצבת בקהילה באייווה בשנות ה-70, שבה היו מעורבים גם ילדים שחוסנו וגם שלא חוסנו, ילדים מחוסנים שלא חלו לא יכלו להעביר חצבת לאחיהם הפעוטות, שרבים מהם אולי חוסנו לאחרונה בעצמם ולכן לא היו חשופים לחצבת בכל מקרה, במהלך התפרצות מסוימת זו. מצב החיסון של אחים צעירים אלה לא נקבע (או נחשף) על ידי המחקר. למרבה הפלא, המחקר מראה כי ילדים שלא חוסנו ולא חלו, גם הם "נכשלו" בהעברת החצבת (שהם כמובן לא לקו בה במהלך התפרצות מסוימת זו) לאחיהם בני הגיל הרך, שמצבם החיסוני לא ידוע. אם זה אומר לנו משהו על כישלון הילדים המחוסנים להעברת הנגיף, אז הכישלון הזה לא קשור למצב החיסון שלהם. אבל האם מקומו של מאמר, שכותרתו השערורייתית כישלון של ילדים מחוסנים להעביר חצבת, ב-JAMA?

המטרה האמתית

בואו ניזכר כי מטרתה של יצירת חסינות עדר באמצעות רמה גבוהה של ציות לחיסון, היא המסוגלות להפסיק מיד כל התפרצות של מחלת ילדות שפירה, כך שאוכלוסייה פגיעה אבל מנועת חיסון (כלומר, תינוקות או אנשים הנוטלים תרופות מדכאות חיסונית) יכולה להימנע מהידבקות במחלה שהיא מסוכנת רק בשל גילה או מצבה הבריאותי. כדי למנוע התפרצות, על 70-95% מכלל האוכלוסייה, על פי הערכות תיאורטיות מאוד רחבות, להיות באמת מחוסנים - כלומר, עמידים לזיהום ויראלי, ולא רק מוגנים מפני פיתוח מגוון מלא של סימפטומים התואמים את ההגדרה הקלינית המקובלת של המחלה. עם זאת, גם היענות של 100% לחיסון, יכולה, במקרה הטוב, להפוך רק רבע מהאוכלוסייה לעמיד לזיהום במשך יותר מעשר שנים. זה מבהיר כי חסינות עדר יציבה, לא ניתן להשיג באמצעות חיסוני ילדות בטווח הארוך, ללא קשר לרמת הציות לחיסון.

וריאציות נורמליות במאגר הגנטי (כלומר, פרופיל אישי, חיסוני-גנטי) משפיעות על מידת היעילות בה אנטיגנים מעובדים ומובאים למפגש עם המערכת החיסונית לצורך ייצור נוגדנים. זו עשויה להיות אחת הסיבות לכך שרק חלק קטן מהילדים יכול להגיב טוב לחיסון (כלומר, יכול ליצור ולתחזק רמות נוגדנים גבוהות מספיק במשך שנים רבות) בניגוד לילדים אחרים, הנראים בריאים. האם חיסון מחדש של אלה שהגנטיקה החיסונית המולדת שלהם לא מייצרת רמות נוגדנים גבוהות בתגובה לחיסון החצבת, יכול לתקן את רמת ההיענות הנמוכה, הטבעית שלהם לחיסון? המחקר שמעיד על חוסר התוחלת של מאמץ כזה, לוקט מתצפיות שסוכמו על ידי ד"ר גרגורי פולנד:

במחקרים של חצבת, נוגדני חצבת לאחר חיסון ב'טווח הנמוך החיובי' לא הגנו מפני חצבת קלינית כאשר נבדקים נחשפו לנגיף החצבת הפראי, בעוד שרמות גבוהות, כן הגנו. יתר על כן, מחוסנים שאינם מגיבים למנה אחת של חיסון נגד חצבת, שהגיבו לנוגדנים רק לאחר חיסון שני, עדיין היו בעלי סיכוי גבוה פי שש מאשר המגיבים למנה אחת של חיסון נגד חצבת, לפתח חצבת בחשיפה לנגיף פראי. אחרים בדקו 'מגיבים גרועים', שחוסנו בשנית ופיתחו תגובות נוגדנים דלות או ברמות נמוכות, רק כדי לאבד את הנוגדנים הניתנים לזיהוי ולפתח חצבת עם היחשפות 2-5 שנים מאוחר יותר7.

התשובה ברורה: מגיבים גרועים יישארו מגיבים גרועים לחיסון נוסף ואינם יכולים לתרום לחסינות העדר מפני מחלות ויראליות בטווח הארוך. אז מדוע הממסד הרפואי עומד על כך שחסינות עדר מבוססת -חיסון אפשרית רק אם ייושמו אמצעי חיסון מחמירים או תכופים יותר? למה, למען רעיון בלתי ניתן להשגה, ייטפלו ויטרידו רופאי הילדים ואנשי בריאות הציבור הללו משפחות שבוחרות להגן על ילדיהן מפני פגיעות חיסון פוטנציאליות, או המנסות להבטיח את בריאות ילדיהן באמצעות אסטרטגיות חיסון עצמאיות- טבעיות?

סיכון הציבור - גול עצמי

האמונה הביו-רפואית, כי ילד פטור-חיסון מסכן את החברה בכך שאינו תורם לחסינות העדר היא מגוחכת, כי חיסון כל הילדים על פי לוח החיסונים הנדרש לא יכול לשמור על חסינות העדר הרצויה, בכל מקרה. הגיע הזמן לחדול מהעמדה הקנאית נגד אלה המבקשים פטור מחיסון לילדיהם. במקום זה, עלינו להפנות את תשומת לבנו לתוצאת מסעות הפרסום לקידום חיסון-המונים שלפנינו.

כפי שכבר הסברתי במקום אחר, חיסון המוני של ילדים בתחילה משיג תוצאות מהירות בהכחדת המחלה, באמצעות מיגור נגיפי, רק משום שהוא רוכב על גבם של רוב המבוגרים, אשר מחוסנים באופן קבוע ושרכשו את החסינות האמיתית שלהם באורח טבעי, בתקופת טרום החיסון8. עם זאת, הבעיה היא כי חלקם בחברה של בוגרים צעירים שחוסנו, אך שלמעשה אינם מחוסנים, הולך וגדל, בעוד שחלקה של האוכלוסייה המבוגרת והמחוסנת באופן טבעי, הולך ויורד בשל הזיקנה. לכן, לאורך זמן, חיסון המוני גורם לנו לאבד ולא להשיג חסינות המצטברת באוכלוסייה הבוגרת. בשלב זה המאבק לשלוט בהתפרצויות מיובאות הולך להפוך לקרב קשה, ללא קשר להיענות לחיסון, עם ניסיון קוויבק משנת 2011 שהיה לסנונית הראשונה של התפרצויות עתידיות כאלה.

חיסון המוני בסופו של דבר מפסיק התפרצויות של מחלה אנדמית, על ידי שבירת המעגל הנגיפי בקהילה, במקום להביא למצב של חסינות קבועה במחוסנים. עם זאת, מחלות ויראליות, אם כי שכיחותן הופחתה במדינות רבות, לא מוגרו באופן מלא מכל חלקי העולם. חיסול אזורי-ספציפי של חשיפה נגיפית באמצעות חיסון המוני, בזמן שבו הנגיף מוסיף להיות קיים ברחבי העולם, רחוק מלהיות חדשות טובות. חיסון ילדות המוני ממושך, הוא אמצעי לשליטה במחלה, שעם הזמן הופך את כל האוכלוסייה הבוגרת שלנו (אבל חשוב יותר, אוכלוסיית הגיל הרך) ליותר ויותר חסרי הגנה נגד הנגיף המוכחד באופן חלקי, שיכול להיות בקלות מיובא מחדש. מדוע, אם כך, אנחנו בוחרים להשקיע כל כך הרבה מאמץ לתוך מיזם בריאותי ציבורי שהוא גול עצמי?

שני אפידמיולוגים, שזיהו את הבעיה הפוטנציאלית של הגנה מבוססת חיסון פגומה זו וכללו פרמטר זה למודל חסינות העדר שלהם, צופים:

עבור מחלות מידבקות, בהן חיסון יכול להציע הגנה לכל החיים, מגוון רחב של דגמים פשוטים יכול לשמש כדי להסביר את תועלת החיסון, כאמצעי שליטה. עם זאת, במחלות רבות, החסינות דועכת עם הזמן .... כאן אנו מראים כיצד יכול חיסון להיות בעל מגוון רחב של השלכות בלתי צפויות. אנו צופים כי, לאחר תקופה ארוכה ללא מחלה, המפגש עם זיהום, יוביל למגיפות גדולות בהרבה ממה שנחזה על ידי מודלים סטנדרטיים. לתוצאות אלה יש השלכות ברורות לגבי הצלחה לטווח הארוך של כל מסע-חיסון ומדגישות את הצורך בהבנה עמוקה של המנגנונים החיסוניים, של חסינות וחיסון9.

הממסד הרפואי הבין הכל הפוך: לא הילדים פטורי החיסון הם אלו אשר מסכנים את כולנו, אלא השפעותיהם של מסעי חיסון המוניים, ממושכים, שגרמו לכך. מתי הממסד הרפואי (והתקשורת) יחלו לשים לב להשלכות ארוכות הטווח של אמצעים לחיסון המוני, במקום להאשים בחיפזון ולא בצדק, על כל התפרצות, את הלא-מתחסנים?

 


 

[1] Fine PEM, "Herd immunity: history, theory, practice," Epid Rev 15, 265-302 (1993).

[2] Sencer DJ, Dull HB, Langmuir AD, "Epidemiologic basis for eradication of measles in 1967," Public Health Rep 82, 253-256 (1967).

[3] Klock LE, Rachelefsky GS, "Failure of rubella herd immunity during an epidemic," N Engl J Med 288, 69-72 (1973).

[4] Chen RT, et al., "Measles antibody: reevaluation of protective titers," J Infect Dis 162, 1036-1042 (1990).

[5] LeBaron CW, et al., "Persistence of measles antibodies after 2 doses of measles vaccine in a post-elimination environment," Arch Pediatr Adolesc Med 161, 294-301 (2007).

[6] Brandling-Bennet AD, Landrigan PJ, Baker EL, "Failure of vaccinated children to transmit measles," JAMA 224, 616-618 (1973).

[7] Poland GA, "Variability in immune response to pathogens: using measles vaccine to probe immunogenetic determinants of response," Am J Hum Genet 62, 215-220 (1998).

[8] Obukhanych T, "Vaccine Illusion," at https://sites.google.com/site/vaccineillusion/measles.

[9] Heffernan JM, Keeling MJ, "Implication of vaccination and waning immunity," Proc R. Soc. B 276, 2071-2080 (2009).

 

 

 

המשך קריאה: חסינות עדר: מיתוס או מציאות?

ראיון עם האימונולוגית, ד"ר טטיאנה אובוקאניץ', על חיסונים

מראיינת: קת'רין פרומפוביץ'

ד"ר אובוקאניץ' היא מחברת הספר אשליית החיסונים: כיצד החיסונים מעמידים את החיסוניות הטבעית שלנו בסכנה ומה עלינו לעשות כדי לשקם את בריאותנו. עמדתה של ד"ר אובוקאניץ' בנוגע לחיסונים, כפי שמשתקפת בספרה, סותרת באופן קיצוני את התיאוריות המקובלות בנושא. נקודה אשר תפסה במיוחד את תשומת ליבי היא העובדה שד"ר אובוקאניץ' מאמינה שמִבְצָעֵי החיסונים פוגעים בחיסוניות הטבעית של תינוקות ומעמידה את בריאותם בסכנה. אני חייבת להודות שכתזונאית טבעית וחוקרת של בריאות הצרכנים ב- 35 השנים האחרונות, דעתי זהה לחלוטין לשלה. זו הסיבה שביקשתי לראיין את ד"ר אובוקאניץ'. רציתי ללמוד ממנה את הנתונים שעליהם היא מבססת את טיעוניה, ולחלוק אותם עם קוראיי.


ד"ר אובוקאניץ', לפני שנתחיל בראיון, ישנו נושא שהייתי רוצה לברר אתך בראשית הדברים: מהן ההשלכות שעלולות לדעתך להיגרם כתוצאה ממתן חיסונים המיוצרים על גבי תרביות של איברי בעלי חיים, כמו למשל תאי דיפלואיד (רקמות של עוברים אנושיים מוּפַּלים), ביצי תרנגולות, כליות של קופים, מוח של עכברים, ריאות של חזירים, חרקים, וכעת גם כליות של כלבים, במקרה של החיסון החדש אשר יוכנס לתוכנית החיסונים הבריטית ביוני/יולי 2012?

אנו יודעים שדי אן איי של ווירוס הקשור בחזירים (PCV) אותר בחיסון הרוטה; שווירוס ה-SV40 הגורם לסרטן נמצא בחיסון הפוליו הראשון אשר היה בשימוש בשנות ה- 50 וה- 70 המוקדמות של המאה הקודמת; שחיסונים נגד דלקת הכבד (הפטיטיס) A, אדמת ואבעבועות רוח יוצרו על גבי תרביות של תאי דיפלואיד אנושיים מסוג WI-38 ו- MRC-5 ; ושדי אן איי מהונדס גנטית אותר בחיסון נגד וירוס הפפילומה האנושי, חיסון הגרדסיל. מהי לתפיסתך, כמומחית לתורת החיסונים, המשמעות של ממצאים אלו, אשר אותרו רק בדיעבד, לאחר שיווק החיסונים לציבור הרחב?

כאימונולוגית, אני חוששת שהשימוש בשמרים, ביצים, ותאי עובר של בעלי חיים או אפילו של בני אדם, לצורך ייצור חיסונים, משמעו שחיסונים אלו מכילים בהכרח כמות קטנה מסוימת של חלבונים או חומרים אחרים, אשר מקורם בתרביות הללו שבתוכן מגודלים תאי החיסון. מאד הייתי רוצה לדעת האם בכלל, ואם כן- באיזו רמת יסודיות, בודקים יצרני החיסונים את החיסונים שהם מייצרים על מנת לוודא אם נותרו בהם "רכיבים בלתי מוכרים" ואיזו רמת זיהום שכזו מתגלה בפועל.

הסיבה שבגללה אני חוששת מזיהום כזה היא משום שאני מאמינה שהחשיפה לשמרים, ביצים או חלבונים של בעלי חיים או של בני אדם, בהקשר של גירוי המערכת החיסונית לייצור נוגדנים, עלולה לגרום לרגישות קיצונית של המערכת כלפי החלבונים הללו, או אפילו לגרום למערכת לתקוף את חלבוני הגוף, עליו היא מיועדת להגן. חשש זה רלוונטי במיוחד כאשר מדובר בתינוקות צעירים, היות והמערכת החיסונית שלהם רק מתחילה בשלב זה של חייהם, להבחין בין רכיבי גופם שלהם, לבין רכיבים זרים. שיבוש תהליך ההבחנה הזה כבר בשלביו ההתחלתיים, משמעו לדעתי, סלילת הדרך לבעיות של אלרגיה ולכשלים במערכת החיסון.

האם תוכלי להסביר בבקשה את משמעות המושג חיסוניות טבעית?

חיסוניות הוא מונח עתיק יומין אשר מבוסס על ההנחה שמחלות מידבקות חמורות רבות, תוקפות את האדם רק פעם אחת בחייו, בדרך כלל בתקופת ילדותו. דוגמאות נפוצות למחלות כאלו הן חצבת, חזרת, אדמת ושעלת.

המושג חיסוניות טבעית הוא בעצם כפל לשון מיותר, משום שחיסוניות ביחס למחלה מסוימת יכולה להתקבל אך ורק בדרך טבעית - באמצעות חשיפה לאדם חולה. יש לזכור עם זאת, שלעיתים קרובות חשיפה כזו פשוט מקנה את החיסוניות מבלי שתגרום להופעת סימפטומים כלשהם של המחלה. ולמרות זאת, בשל התפיסה המוטעית הנפוצה לפיה החיסונים אף הם מקנים חסינות לאדם המתחסן, עולה לעיתים קרובות הצורך להצמיד את שם התואר "טבעית" למושג "חיסוניות", על מנת להבחין בינו לבין הגנה המבוססת, לכאורה, על חיסון.

אצל ילדים מחוסנים מתפרצות אותן המחלות אשר כנגדן הם קיבלו חיסונים מלאים. מדוע את חושבת שה"חסינות" שמעניקים החיסונים היא כל כך קצרת טווח ובלתי יעילה?

היינו מצפים שבני אדם מחוסנים לא יושפעו, או כמעט שלא יושפעו, מהתפרצויות של מחלות מידבקות אשר נגדן הם חוסנו. למרות זאת, כאשר אנו מנתחים את ההתפרצויות הללו, מתברר כי ברוב במקרים – המצב שונה לחלוטין. בני אדם מחוסנים מושפעים מאד מהתפרצויות אלו, ומהווים אחוז ניכר ממקרי המחלה.

אני מאמינה שזה קורה משום שהחיסונים אינם מסוגלים לחקות את פעילותו של מנגנון החיסוניות הביולוגי של הגוף. החיסונים מחקים בדרך כלל רק את התגובה החיסונית, כלומר, את התגובה שהאימונולוגים היו רוצים, באופן תיאורטי, שתתרחש במערכת החיסון. אך מן הסתם, תגובה זו אינה מספקת כדי להקנות הגנה משמעותית, שוות ערך לחיסוניות הטבעית שיוצרת מערכת החיסון של הגוף. הידע שלנו באשר לדרכי הפעולה של מערכת החיסון הוא עדיין חלקי מאד.

איזו מן הגנה ניתן לצפות שהחיסונים בכל זאת יעניקו לנו, או לא, הגנה לכל החיים?

עבור חיסונים נגיפיים חיים מוחלשים כנגד מחלות מדבקות, אנחנו יכולים לצפות לטווח הגנה קצר מאוד
(3-5 שנים). הערכה זו עקיפה ונובעת מהניתוח הסטטיסטי של תזמון החיסונים ביחס להתרחשות המחלה אצל אנשים שחוסנו. זוהי העדות האמפירית היחידה שיש לנו, עבור משך החיים הממוצע של הגנה בחיסונים מסוימים.
ישנם חיסונים אחרים (למשל לטיפול במחלות נושאות רעלן, שאינן מדבקות, כגון טטנוס או נגיפי
מחלות המתפשטות באמצעות נשיכות של בעלי חיים, כגון כלבת) או אפילו חיסונים כמו צהבת מסוג B ו-
Gardasil ®, שבהם הערכה אמפירית של משך ההגנה לא יכולה להיעשות כלל, פשוט כי חסרים לנו נתונים מדעים משמעותיים לביצוע הערכה שכזו.

מה ההבדל בין נקודת המיקוד של מדע האימונולוגיה לבין חיסוניות טבעית?

אימונולוגיה אינה חוקרת חסינות. אימונולוגיה חוקרת כיצד מגיבה מערכת החיסון לחיסונים.
כלומר, להזרקת חלבונים "זרים" או חלקיקים (וירוסים, חיידקים). מחקר אימונולוגי מתמקד בעיקר בשינויים ארוכי הטווח המתרחשים באיברים ובנוזלי גוף חיסוניים בעקבות החיסון. שינויים כאלה מכונים באופן קולקטיבי "זיכרון חיסוני".
אבל השאלה היא: מה גורם לאימונולוגים לחשוב, כפי שהם בוודאי עושים, שזיכרון חיסוני הוא הבסיס לחסינות? אני לא רואה שום ראיות במחקר החיסוני, המאפשרות לי להגיע למסקנה שזה המקרה.
אם כבר, אני רואה בזיכרון החיסוני, בסיס לרגישות ולא לחסינות. אני מתחילה לפקפק בכך שהזיכרון החיסוני מועיל לנו.

אני חושבת שלתחושתך, אימונולוגיה חוקרת את המצאת החיסון עצמו ולא חיסוניות אנושית, טבעית. האם זה נכון? מה הוביל אותך למסקנה זו לאחר שעשית דוקטורט במדע האימונולוגיה?

אימונולוגיה, כמדע, התחילה עם המצאת החיסון (החיסון לאבעבועות שחורות) לפני שמערכת חיסון הייתה אפילו מוגדרת ככזאת. לאחר מכן, מחקר חיסוני בסיסי היה ועדיין מתבצע בהקשר של הזרקת חומר "זר" לחיות מעבדה ולא מכוון ללימוד על מחלה טבעית או על חסינות טבעית למחלה. יתכן שזה קל יותר לתכנן ניסוי סביב הזרקה ולא סביב מחלה טבעית בסביבת מעבדה. אולי זה רק עניין של כדאיות של מחקר. תהא הסיבה לביצוע המחקר על הזרקה (חיסון) במקום מחקר על מחלה/חסינות טבעית אשר תהא, המחקר הוביל אותנו לצבור ידע על התהליך המלאכותי.

באופן לא מפתיע, המערכת שאנחנו כעת מתייחסים אליה כ"מערכת החיסון" היא כזאת שמגיבה להזרקה של אנטיגן זר. המערכת החיסונית, במהותה, הוגדרה על ידי התהליך של מתן חיסון, לא על ידי תהליך החיסון הטבעי.

אבל אם המטרה של מערכת "החיסון" האמתית היא לפתח למחלה חסינות לכל החיים, מה היא המערכת שעושה את העבודה? האם זה אותה המערכת שמגיבה להזרקה של אנטיגן זר או שזו מערכת שונה לחלוטין?

זהו החשש הגדול ביותר שלי: בין כל הדברים שגילינו על מערכת החיסון בהקשר של הזרקה, האם משהו מזה בכלל רלוונטי למצב של חסינות טבעית? ואם כן, כיצד בכלל נדע מה רלוונטי, אם אנחנו אף פעם לא לומדים באופן ישיר על חסינות טבעית?

את שואלת אותי מה גרם לי לראות את הבעיה עם האופן שבו מדע האימונולוגיה הבין את מערכת "החיסון", לאחר שהרווחתי תואר שלישי באימונולוגיה. תחת זאת, את צריכה לשאול אותי מה הנס שהוביל אותי לראות את הבעיה הזו, למרות שהרווחתי דוקטורט באימונולוגיה. אני יכולה להגיד לך שברגע שאת מקדישה את עצמך למחקר באימונולוגיה, את מושקעת כל כך עמוק ב"אמת" של שדה המחקר, עד כי הסיכויים לראות את הבעיה, בהנחה הבסיסית ביותר, הופכים לאפסיים. כוחה של "האמונה" בהגדרות שהוקמו על ידי שדה המחקר היא חזקה מאוד.

אם כך, האם אנחנו יכולים לסמוך על מדע האימונולוגיה שייתן לנו תשובות לגבי חיסון טבעי ?

אני לא חושבת כך.
כפי שציינתי לעיל, אף לא אחד מהמחקרים המכובדים והמבוססים היטב באימונולוגיה, חוקר את התהליך הטבעי באופן ישיר. במקום זאת, הוא מגדיר מודלים מאולצים (לא טבעיים) של זיהום/חיסון בחיות מעבדה ולומד את התגובות החיסוניות בתוך התנאים הלא טבעיים והלא אנושיים הללו.

איך אנחנו יכולים להיות בטוחים שלמחקר כזה יש ישימות כלשהי לתהליכים טבעיים? אנחנו פשוט לא יכולים. ועדיין, אנחנו מנסים לתקן את מערכת החיסון האנושית באמצעות חיסונים, רק משום שנראה כי יש לזה הצדקה על ידי מודלים מאולצים של מחקר חיסוני, אם כי מחקר כזה יכול לתת לנו הבנה חלקית בלבד אם לא מוטעית לחלוטין, של תפקיד המערכת החיסונית בתהליך המחלה.

האם תיקון של הטבע עם ידע כה מוטעה וחלקי אינו מסוכן והאם לא הוביל לבעיות בריאותיות לכאורה, שחווה אחוז גדול מילדינו הצעירים?

אני לגמרי מסכימה עם חששות מסוג זה. תיארתי חלק מהחששות החיסוניים שלי בקשר לחיסונים ב"אשליית החיסונים" ואסכם אותם כאן.

אני מאוד מודאגת מכך ש"זיכרון חיסוני" של חיסונים המכילים אדג'ובנט, הוא למעשה הבסיס של מה שגורם לרגישות, במקום בסיס לחסינות.

יתר על כן, אני מאוד מודאגת מכך שמניעה "מוצלחת" של מחלות ילדות באמצעות הגנות קצרות טווח של חיסונים נגיפיים חיים מוחלשים, בילדות, הובילה לאובדן היכולת האימהית להעביר הגנה חיסונית לילדים הצעירים ובכך להשאיר תינוקות פגיעים למחלות הללו, לו יחשפו אליהן.

אני מאוד מודאגת מכך שמבצעי החיסונים עובדים על ידי שיבוש העברת המחלות, ומפחיתים את הסיכויים לחשיפה אליהן, במקום לבסס את חיסוניות האוכלוסייה. בעשותם כך, מבצעי חיסון מחסלים את חסינות האוכלוסייה למחלות ילדות, במקום לתחזק אותה. אם בדורות קודמים הייתה חסינות העדר מבוססת באופן טבעי, בקרב אוכלוסיית המבוגרים, אני חוששת שמבצעי החיסונים הבטיחו כי היא תעלם לגמרי.

כל אלו, הם תוצאה ישירה של השפעתם ה"רצויה" של החיסונים. ההשפעה שלא חשבו עליה עד הסוף, בטרם הציגו את החיסון להמונים. חשבנו שהחיסונים עובדים בדיוק כמו חיסון טבעי. ובכן, מסתבר שהם לא וכעת אנו קוצרים את ההשלכות של זה.

לו היית מהמרת, על מה היית מהמרת: על חיסונים או על חסינות טבעית? מדוע?

הימורים על חיסונים לעומת חיסון טבעי כדי להשיג את מה? את יכולה בבקשה לציין את ההשפעה שאת שואלת אותי עליה? אם זה על להפוך את המין האנושי לבלתי מסוגל להישרדות, אז אני מהמרת על חיסונים.

עכשיו, האם עלי לדון בהשפעות " לא רצויות" של מתן חיסון (הקרויות, תופעות לוואי של החיסונים), או שכדאי לשמור על תיבת הפנדורה הזו סגורה לעת עתה?

הייתי רוצה לראות מה בתיבה, כביכול, דוקטור. בואי נלך על זה, בבקשה.

תיבת הפנדורה שאני מדברת עליה היא חששות ההורים מתופעות לוואי שנצפו בילדיהם לאחר שחוסנו, בניגוד לטיעוני ה"מדע" של הממסד, שהורים טועים ושהפחדים שלהם משלים אותם, שתופעות לוואי אמיתיות מחיסונים, הנן כה נדירות ושמאוד בלתי סביר מבחינה סטטיסטית שיקרו לילד הספציפי שלך, ושהפחדים שלך מחיסונים אינם רציונליים ומופרכים.

האפשרות של פגיעה מחיסון היא דאגה לגיטימית, שיש לאנשים כאשר מוצגים בפניהם חיסונים.
מאגרי מידע על תופעות לוואי מחיסונים (כמו VAERS בארה"ב ומאגרי מידע דומים במדינות אחרות), גדושים בדיווחים על סיבוכים שמגיעים בסמיכות זמנים למתן החיסון. תופעות לוואי אלה מדורגות החל מהשפעות קטנות לכאורה, כגון דלקת בגף המוזרק, או חום ועד למצבים יותר נדירים אך גם יותר מנוגדים, או בלתי הפיכים, כמו תגובות אלרגיות או תסמונת גיאן ברה שהן חלק קטן ממקרים אף יותר נדירים וקטלניים .

מהי גישת פקידי בריאות הציבור לחששות הציבור בנוגע לבטיחות החיסונים באופן כללי? הם מצביעים על פרסומים מדעיים הטוענים כי לא נמצא קשר סטטיסטי בין חיסון מסוים ותופעה חשודה, למרות מקרים מדווחים שגרמו להמרצת מחקרים כאלה .

מחקר סטטיסטי אופייני המכוון לחפש קשר בין חיסון מסוים ותופעת לוואי מסוימת, עשוי לענות על השאלה הבאה: האם אנחנו יכולים למצוא את הקשר על ידי בחינת קובץ נבחר אקראית ומוגבל של אנשים מתוך האוכלוסייה הכללית? התשובה הדי צפויה היא: לא נמצא כל קשר משמעותי מבחינה סטטיסטית בדרך זו. לעומת זאת, זו התשובה הנכונה לשאלה הלא נכונה.

השאלה שיש לחפש במקום: האם הקשר עשוי להימצא בקבוצת אנשים בעלי מאפיינים דומים (גנטית, תזונתית, מטבולית, חיסונית וכדומה) לאדם שסבל מתופעת לוואי?

מחקרים כאלה הם יקרים מאוד לביצוע ולא סביר שהם ימומנו על ידי ממשלות/ מקורות מימון בעלי אג'נדה חיסונית
מוטה, למרות ההון שנצבר ממכירות החיסונים. לכן, מחקרים מסוג זה פשוט לא מתבצעים.

מהן ההשלכות עבור החברה, בהסתמכות על הסוג הלא נכון של מחקר, כאשר מתייחסים לחששות הנוגעים לבטיחות חיסון?

ההשלכות הן שמתווכים חשובים (כלומר גורמי רגישות) לפגיעה מחיסונים לא נחשפים בזמן, נתח רגיש מהאוכלוסייה
ממשיך להיפגע שלא לצורך מחיסונים, תוך שימוש לרעה ב"חוסר ראיות" במחקרים, במטרה להשתיק את המתנגדים.

במצב הנוכחי של מחקר על פגיעה מחיסונים, אני אחזור על זה שוב ושוב: חוסר בראיות אינו מהווה ראיה לחוסר.

נאמר כי הממסד טוען שהסיכוי לפתח תסמונת מסוימת אחרי קבלת חיסון מסוים, הוא אחד למיליון, בהתבסס על תדירות המקרים שדווחו בעבר.

אם אתה מבין את הסטטיסטיקה, הם אומרים, אז אתה מבין שיש לך סיכוי גבוה יותר להיפגע בתאונת דרכים, או להיפגע ממכת ברק, או לזכות בלוטו וכו'.

מה שהם לא אומרים לך, זה שאם אתה מבין את הביולוגיה, בניגוד לנתונים סטטיסטיים גרידא, אז אתה מבין שכתלות בגורמי רגישות מסוימים שיתכן שיש לך ויתכן שלא (ושאתה אפילו לא מודע להם, בשל המחסור במחקר שיחשוף גורמים כאלה), הסיכויים שלך להיפגע מחיסון מסוים, יהיו קרובים לאפס או קרובים למאה אחוזים.

נכון לעכשיו, אנחנו לגמרי באפלה לגבי מי יסבול ומי לא יסבול מפגיעה חמורה ומאיזה חיסון. אין ערבויות. בעיקרון, חסן את עצמך על אחריותך בלבד.

האם את יכולה לשתף מידע בנוגע לטענות כי אלומיניום, שנמצא ברבים מחיסוני התינוקות, הוא רעיל למערכת העצבים המרכזית, החוצה את מחסום הדם-מוח?

הייתי מפנה אותך לעבודתו של הנוירולוג ד"ר כריס שו ועמיתיו, כדי לאשר את חששותיך לגבי השפעות רעילות של אלומיניום (אלום). זו לא המומחיות האימונולוגית שלי לנתח.

אני מוכרחה להודות שאימונולוגיה היא מדע מאוד ממודר. אני באופן אישי, שייכת למה שקרוי "אימונולוגיה בסיסית". אימונולוגיה בסיסית "מספקת" את התאוריה על איך עובדת מערכת החיסון, כאשר מאותגרת על ידי הזרקת אנטיגנים זרים, תוך התבססות על ניסויים בבעלי חיים. האינטרס ותחום ההתמחות העיקרי שלנו מאוד מוגבלים להבנת מנגנונים תאיים ומולקולריים של תגובות חיסוניות מלאכותיות וייצור נוגדנים, ותו לא.
עד כמה שזה נוגע לאימונולוגים, מלחי אלומיניום נכללים בתוך מספר חיסונים כאדג'ובנטים אשר "מרמים" את מערכת החיסון כדי שתייצר נוגדנים. זוהי התגובה ה"רצויה" של האלומיניום וזה כל מה שמעניין אימונולוגים.

אימונולוגים לא "יודעים" על הרעילות העצבית של אלום, כי הם לא מצוידים מתודולוגית ללמוד על מה שקורה בסך הכל בבעלי החיים (או בני אדם), כיצד מערכות אחרות, במיוחד המוח, מושפעות מחיסון או מאלום בפרט. זה תחום השייך למומחה מסוג אחר. עצוב, אך זו היא המציאות של מידור המדע.

איך אדג'ובנטים בחיסונים "מרמים" את מערכת החיסון? מהן ההשלכות של "תכסיס מדעי" זה?

האפקט של האדג'ובנט אלום נלמד באופן אינטנסיבי רק ב 5 - 10 השנים האחרונות, למרות שנעשה בו שימוש בבני אדם מאז שנות העשרים [של המאה העשרים]. נראה כי האפקט של האדג'ובנט אלום, תלוי ביכולתו להרוג תאים, בתכונה הציטוטוקסית [להרוס או לגרום נזק לתא] שלו. האפקט הזה משחרר תוכן תוך תאי, כגון דנ"א וחומצת שתן לתוך החלל החוץ תאי, שהופכים זמינים לתאי מערכת החיסון שתפעל עליהם. נזק זה לתאים מורגש על ידי מערכת החיסון, אשר אז יוצרת תגובה חיסונית נגד החלבון הזר שהופיע בהקשר של נזק כזה. ללא אלום וללא הנזק שהוא יוצר, מערכת החיסון הייתה פשוט מתייחסת לחלבון הזר שהוחדר כבלתי מזיק ולא מייצרת נוגדנים כנגדו. אך מאחר וכל המטרה של חיסון היא לפתח נוגדנים, אז כל מה שעושה האלום כדי לגרום לייצור נוגדנים, נחשב לחיובי.

אני לא מעודכנת במנגנוני פעולה של אדג'ובנטים אחרים. רוב האדג'ובנטים על בסיס שמן, שאנחנו משתמשים בהם על חיות מעבדה, אסורים לשימוש בבני אדם, כיוון שהם גורמים באופן גלוי מאוד לתגובות דלקתיות. אבל אני בטוחה שאדג'ובנטים חדשים יותר, המיועדים לשימוש בבני אדם, נמצאים בצנרת ונותר עוד לראות אלו תופעות לוואי הם יגרמו, למען ייצור כל הנוגדנים החשובים.

האם את יכולה לתת לנו הדרכה מקוצרת על נוגדנים ומדוע אימונולוגיה מייחסת, כביכול, יעילות לחיסונים המייצרים אותם?

הרעיון של נוגדנים התפתח ממחקר הרעלים, כמו רעלני דיפתריה או טטנוס.
בתחילה, נוגדנים כונו "אנטי רעלנים" - ישויות מסתוריות שהופיעו בדמן של חיות מעבדה, אשר הוזרקו להן רעלים ושיכלו לנטרל את השפעותיהם הפתולוגיות של רעלים אלו.

אך המחקר האימונולוגי על אנטי רעלנים הלך בדרך צרה מאוד והוביל לרעיון שיכולתם של אנטי רעלנים מוגבלת לסוג מסוים של אימונוגלובולינים, שכעת אנו קוראים להם נוגדנים.

אני רוצה לציין כי בהתבסס על מחקר קליני שתואר בספרו של ד"ר תומס לוי, לרפא את הבלתי נרפאים, חומצה אסקורבית הייתה נופלת להגדרה של "אנטי רעלן", כיוון שהיא ידועה כבולמת ביעילות את הסימפטומים של מרבית המחלות הנגרמות על ידי רעלים כמו גם את המחלות המדבקות, כאשר ניתנת דרך הווריד במינונים גדולים מאוד.

אימונולוגים הבינו אז ש "נוגדנים" כאלה יכלו להיווצר לא רק נגד רעלנים, אלא גם נגד כל חומר, בעצם, שמוצג למערכת החיסון בדרך מסוימת. חלק מן הדרישות ל"אימונוגניות" כזו (כלומר יכולת להשפיע על יצור נוגדנים) הן: 1) החומר חייב להיות ממקור לא עצמי, 2) חייב להיות מלווה באות "סכנה" שבד"כ מסופק על ידי חומר מגרה או מזיק לתאים, המכונה אדג'ובנט, או על ידי מולקולות בעלות דפוס הקשור בפתוגן, ממקור בקטריאלי או ויראלי.

מדע האימונולוגיה הסתחרר אז לחשיפת פרטים זעירים עד מאד של תהליך ייצור הנוגדן, שלא אמורים לעניין את מי שאינו אימונולוג. עם זאת, מרבית המאה ה 20 במחקר באימונולוגיה בסיסית הוקדשה למאמץ שעודד ותוגמל על ידי פרסי נובל מרובים. דבר זה רק חיזק את הרעיון של חשיבות הנוגדנים ויצר את הפרדיגמה על פיה הנוגדן הוא מרכז האימונולוגיה.

למותר לציין, המטרה היחידה של חיסונים היא להעלות נוגדנים שקושרים את המיקרואורגניזמים והרעלנים, בהתבסס על הפרדיגמה שעל פיה הנוגדן הוא מרכז ההגנה. אבל כשרואים כל כך הרבה דיווחים על התפרצות מחלות באנשים מחוסנים בנוסף לדיווחים על המחלות במחוסנים עם תיעוד של רמות נוגדנים גבוהות, רק מחזק את אמונתי שפרדיגמת הנוגדן המרכזי צריכה להבחן שוב, ביתר ביקורתיות.

אם שעלת אינה וירוס, אלא חיידק, איך זה משתלב עם עקרונות פרדיגמת החיסון?
האין מרבית החיסונים מותאמים לווירוסים?

הו, אל תתעסקי באבחנות דקות שכאלה. אני יכולה להכין לך חיסון נגד כל דבר שאת רוצה, חיסון נגד בוטנים, אם את מעוניינת בכזה.

ברצינות, המונח "חיסון" מקורו במילה הלטינית vaccina שפירושה אבעבועות בבקר אשר במקור יוחסה לתהליך החיסון של אדם בריא בנוזל המצוי באותן אבעבועות אצל אדם החולה במחלה זו. בהמשך, עקרונות אלו אומצו והוזרקו רק נגיפים מוחלשים, חלבוני הנגיפים או הרעלנים שלהם, בכדי לגרום להיווצרות נוגדנים מתאימים. חיסון השעלת מהווה דוגמא טובה בהיותו מורכב מרעלן המופרש מחיידק השעלת וחלבוני החיידק יחד עם אדג'ובנטים (מעודדים מערכת חיסון) מתאימים.

בתקופה המודרנית, המילה "חיסון" משמשת באופן רחב יותר. היא משמשת כ"תרופת פלא".
אימונולוגים מבשלים אסטרטגיות חיסון נגד סרטן, אוטואימוניות, או אלרגיה. לא אתפלא אם יום אחד מישהו יבצע ניסיון לפתח חיסון נגד מחלת האלצהיימר או אפילו נגד אוטיזם.

כשלמדתי תזונה טבעית, הרבה מן המחקר שלי היה מוקדש לנשים הרות ותזונה תינוקות. מדוע לדעתך, מדע הרפואה עכשיו מנסה להכפיש את חלב האם, המקור העיקרי של נוגדנים לתינוק?
אחרי הכל, האם לא בילה התינוק במשך תשעה חודשים, בבטן אמו בתוך המערכת האקולוגית הפנימית שלה והוא לגמרי פתוח לחלב שלה? מדוע למנוע ממנו יתרונות אלה?

אני מודעת לשפע המדע שמאשר את יתרונות ההנקה, גם מבחינה תזונתית וגם כהגנה מפני מחלות. איך זה יכול להיות אחרת, שכן הסתמכנו על הנקה באלף שנות אבולוציית היונקים?

האם את מסכימה כי חלב אם אנושי הוא עשיר בנוגדנים? האם אינם מספקים די חסינות? חלב אם מכיל מקרופאג'ים שהורגים חיידקים, וירוסים ופטריות, אז מדוע האימונולוגיה רוצה להתעסק עם הטבע?

אולי אם הייתה לנו יותר מעורבות נשית במדע , היינו מכבדים יותר את הטבע. היינו לומדים איך הטבע מגן עלינו מפני מחלות והיינו מנסים לסייע ולחזק תהליך זה, אם הוא משתבש. במקום זאת, אנחנו מנסים לעקוף את התהליך הטבעי עם יישומים מלאכותיים חכמים המביאים הטבות מאוד קצרות טווח ומוגבלות על חשבון מחויבות לטווח הארוך.

מהמחקר שלך באימונולוגיה , מה גילית, שאינו ידוע ועליו להיות גלוי לכל? את יכולה לגלות את זה, בבקשה ?

פרט למדע עצמו, "גיליתי" את הכוחות הקובעים כיצד יוצג מחקר מדעי.

קריירה של מדען טיפוסי בן ימינו, לרבות אימונולוג, כוללת הדגמה של הצלחה מוקדמת בקריירה על מנת להשיג מימון מחקר לטווח קצר, אשר מחייב הפגנה מהירה של הצלחה נוספת, בצורת פרסומים, על מנת להבטיח מימון נוסף והמעגל נמשך ונמשך לצורך קיומה של קריירה. מימון לצורך פרסומים ופרסומים לצורך מימון נוסף. הדרישה במשחק הזה היא להפגין הצלחה כיוון שרק הצלחה מתוגמלת. הבעיה, עם זאת, היא שהלחץ העצום להיראות מצליח, עשוי להפעיל את התמריץ הלא נכון.

לחץ זה עשוי להעמיד מדענים במצב מאוד קשה: מה אם הצגת כל האמת שנחשפת בנתונים שלהם, לא תותיר בידם דבר מרהיב לפרסם (כיוון שרק סיפורים מוצלחים מתקבלים לפרסום) ועם לא הרבה סיכוי לקבל את המענק הבא שלהם שיבטיח את יכולתם להישאר במדע ולהמשיך לתחזק מעבדה? האם הם יערערו את הקריירה שלהם ואת
פרנסתם של אנשים התלויים בקריירה שלהם, על ידי חשיפת כל האמת על הממצאים הלא מוצלחים שלהם?

דוגמא לכך תהיה קו של מחקר, אשר יצא לי לצפות בו באחת המעבדות שעבדתי בה, לקראת שיטה חדשה של גרימת תגובה חיסונית. השיטה פורסמה בעיתון אימונולוגיה יוקרתי, בציפייה שקטה, שזה יכול להיות בעל ערך בפיתוח אסטרטגיות חיסון חדשות. עם זאת, הנתונים הזמינים על הכישלון להגן על חיות המעבדה מהזיהום עצמו בעזרת שיטה זו של חיסון, הושמטו בכוונה מהפרסום. איך השמטה זו הוצדקה? אין לי מושג ואני לא הייתי בעמדה לבקש הסברים.

הייתי קוראת לזה הונאה מדעית. מדוע רשויות הבריאות (CDC, FDA) לא עושות את עבודתן להגן על צרכני הבריאות במקום על המחקר התרופתי?

איך השמטה זו תוגמלה? ובכן, כמויות מגונות של כסף נשפכו פנימה מקרן פרטית ידועה ביותר שמממנת חיסונים עבור העולם השלישי. נתח מכסף זה, כך נאמר לי, יועד לפיתוח גישה חיסונית ספציפית זו למען אסטרטגיית חיסונים חדשה לבני אדם.

האם אני מגלה כאן מספיק?

אני חושבת שכן.

מהי המציאות עבור אימונולוג מודרני שגורמת לרובם, אם לא לכולם, לעצום את עיניהם למה שקורה מחוץ למעבדות שלהם, בעולם פגוע החיסונים?
לזה הייתי קוראת ה"פוליטיקה" של המחקר המדעי. האם את מסכימה?

אני רוצה לתת לקוראים לטעום איך זה מרגיש להיות בתחום האימונולוגיה.

מצאתי כי אימונולוגים העוסקים באימונולוגיה בסיסית, וכך גם הייתי אני במשך זמן רב, לא מלמדים את עצמם, בדרך כלל, על שום דבר אחר מהתחום הצר של המחקר בו הם מעורבים, אפילו לא על מחקר אפידמיולוגי, שמגלה כמויות מעמיקות של כישלונות בחיסונים. אימונולוגים אינם "יודעים" כי חיסונים לא מגנים ממחלות. או אולי זוהי הגאווה המקצועית הקולקטיבית שאינה מאפשר להם לראות שהחיסון, הפרי היקר של מאמצי המחקר שלהם שלו הם מקדישים את כל חייהם, כל כך פגום בהשוואה לחיסון טבעי. זה טאבו לדון בחששות הציבור או אפילו החששות האישיים בנוגע לחיסון.

כל ניסיון להביא את הנושאים הללו לדיון, להעלות אפילו רמז קל שבקלים של דאגה לגבי חוסר ראוי במדע, העומד מאחורי בטיחות, יעילות או הצורך בחיסונים, סופו להיתקל בזעם והתמרמרות של עמיתים למקצוע. המנטרה כי חיסונים בטוחים ויעילים וכי הם מצילים חיי אדם נלקחת מעבר לאמונה ומעבר לצורך בבדיקה קלה שבקלות.

לכן, מצד אחד, אימונולוגים העוסקים באימונולוגיה בסיסית, משעשעים את עצמם עם תיאוריית תופעות הלוואי ההפוכות, מבלי שיטרחו לבדוק איך התאוריה שלהם משחקת, כאשר מיושמת בצורת חיסונים על האוכלוסייה האנושית בכללותה. מצד שני, אפידמיולוגים ונציגי בריאות הציבור בקושי מכירים את התאוריה האימונולוגית המורכבת על מנת להבין שהחיסונים לא יתפקדו כמצופה על ידי התיאוריה. הם פשוט מכניסים יותר ויותר זריקות דחף בלוח החיסונים כפתרון מהיר לתיקון כשליי חיסון גלויים.

מידור זה וראיית מנהרה זו, שמפעפעים למדע, הם אלו שעומדים בדרכו של כל מומחה יחיד, לחפש את התמונה הגדולה יותר על חיסונים ולהתחלחל ממה שמתברר מחיפוש כזה. ומה שמתברר זו ההבנה שמשהו בסגולות
החיסון לא ממש מסתדר. בזרם המרכזי במדע, לעומת זאת, הדחף להסתכלות רחבה בחיסונים, בהחלט חסר ובמקומו מופעל לחץ רב לשמור את ראשך עמוק בחול.

את בוודאי מתלוצצת! אני מוצאת שזה מזעזע, כיוון שהמדע אמור לעסוק בדיונים פתוחים על מנת למצוא מדע חדש יותר, טוב יותר, ומדע עובדתי.

האם יש מידע מיוחד שהיית רוצה לחלוק עם קוראינו?

אני רוצה לחלוק עם קוראי את נקודת המבט שלי, על הסיבה שבשלה עלינו לשנות את הדרך בה אנו עושים מדע. אכן יצרנו בלגן עם החיסונים ועדיין, אנחנו לא צריכים להישאר בתוך הבלגאן הזה. אבל ראשית, אני רוצה שהקוראים יבינו מה מנציח את סוג המדע שמחזיק אותנו בבלגן.

בארה"ב, מדענים הם בסך הכול עבדים של הממסד, הם יכולים לעשות מחקר רק על מה שממומן עבורם. לא רק המחקר שלהם, אלא גם פיתוח הקריירה והמשכורות שלהם תלויי מענקים, במיוחד בשלבים המוקדמים של פיתוח קריירה. למה שמישהו יהיה מופתע מזה שמדענים אינם מסוגלים, או שאינם חשים בטוחים מספיק, לנסות לעשות מחקר שאינו עולים בקנה אחד עם האג'נדה של מקורות המימון אשר תומכים בפרנסה הבסיסית ביותר שלהם?
אין זה סוד, כי רובו המכריע של המחקר הביולוגי ממומן על ידי הממשל, תאגידי התרופות, או קרנות פרטיות עם אג'נדות התומכות מאוד בתרופות או בחיסונים. זה קובע את סדרי העדיפויות ואת הפוקוס של המחקר הביולוגי, באופן שנותן את כל הכוח למקורות המימון ומעט כוח לפרטים, על מנת שיוכלו לקבל החלטות מושכלות משל עצמם .

מדוע אין לנו מדע, שבאופן שיטתי והולם, מספק מענה לחששות של הורים לגבי חיסונים ?

מדוע אין לנו מדע שחוקר באופן שיטתי והולם, את הגורמים הטבעיים, הקובעים תהליכים קלים לעומת חמורים, של כל מחלה זיהומית או אפילו רגישות למחלה עצמה ?

מדוע אין לנו מדע אשר נותן לנו הבנה בחיסון טבעי ?

האם אנחנו, כפרטים, לא נוכל לעשות שימוש טוב בידע מסוג זה?

כמדענית, אני באופן אישי רוצה לתת דין וחשבון לחברה באופן ישיר ולהיות מסוגלת לענות על חששות/צרכים למידע מדעי הניתן לחיפוש, ללא הפילטרים שהוכנסו בין החברה והמדענים על ידי אג'נדות של הממשל/תאגידי התרופות .
אם אנחנו רוצים בקשר ישיר מסוג זה, בין מדענים לחברה, על המדענים להיות ממומנים באופן שונה מהדרך שבה זה נעשה היום. איננו יכולים לצפות מתאגידי התרופות או מהממשל לתת חסות לסוג של מדע שלוקח מהם את כוחם, נכון? ואיננו יכולים לצפות ממדענים שירעיבו את משפחותיהם בזמן שהם מנסים לבסס מחקר שלא יקבל מימון או תמיכה, נכון?

אז האם אנו יכולים להקים מערכת יחסים ישירה בין מדענים לחברה, לקידום מחקר המעמיד את כוח הידע בידינו במקום בידי הממסד ?

בדיוק כמו שעיקרון החוקה האמריקנית של הפרדה בין דת ומדינה הביא לנו שגשוג אדיר, דמייני מה ניתן להשיג עם הפרדה בין מדע למדינה.

אני ממליצה לכולם לעצור ולחשוב לרגע איך להשיג את זה.

ד"ר אובוקאניץ', תודה רבה לך שעזרת לנו להבין יותר על חיסון טבעי ועל התפקיד שחיסונים תרופתיים משחקים בשינויו. הלוואי שהיו יותר מדענים חוקרים עם חשיבה ואתיקה כשלך.

 

 

 

המשך קריאה: ראיון עם האימונולוגית, ד"ר טטיאנה אובוקאניץ', על חיסונים

אתם כאן: Home רופאים מדברים ד"ר טטיאנה אובוקאניץ'